הבסיס ההלכתי

מאת הרב שאול ברוכי

פתיחה

אמירת קדיש על ההורים שנפטרו היא חובה הלכתית שיש בה גם מילוי צורך נפשי. אנשים מקפידים על תפילה במניין ואמירת קדיש בתקופת האבל, יותר ממה שהם נוהגים בשגרה, לא רק בשל החובה לומר קדיש. נראה שאחת הסיבות לכך היא ששאר מנהגי האבלות באים לידי ביטוי בעיקר בהימנעות מעשייה. הקדיש נותן לאבל מקום של עשייה המיטיבה עם הוריו, בזמן שבו מתבססת ההכרה שכבר אין דרך לסייע להם ולהיטיב עימם. אמירת הקדיש היא מחווה של כבוד ונאמנות להורים, שנותנת, בתוך החוויה של האובדן, משמעות לקיום של הפרט – האבל והנפטר – כחלק מהקהילה, וחלק מהמסורת ושרשרת הדורות.[1]

שאלת אמירת קדיש על ידי אישה עלתה בעבר במקרה שאין לנפטר בנים אלא רק בנות, כצורך של האב שיאמרו עליו קדיש. במציאות החיים שלנו, שבה נשים מעורבות יותר בעולם בית הכנסת ובתפילה בציבור, עולה הצורך של נשים לומר קדיש. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת כאשר אין לנפטר בנים שאומרים קדיש, אך גם כאשר יש גבר שאומר קדיש, עולה הצורך, לא כהתרסה כנגד סדרי בית הכנסת המקובלים, אלא כאפשרות לתת ביטוי לאבלות ולכיבוד להורים במעשה בעל משמעות שיש בו תועלת לנשמתו של הנפטר. השאלה במישור הפרטי היא אם אישה יכולה לומר קדיש ואם ראוי שתעשה כך. במישור הקהילתי השאלות הן – האם מותר או אסור לאישה לומר קדיש? האם נכון לאפשר לאישה לומר קדיש בבית הכנסת או במסגרת אחרת, יחד עם הגברים שאומרים קדיש או אף לבדה? האם בית הכנסת מחויב לייצר תנאים מתאימים ומזמינים לאמירת קדיש? האם צריך לעודד נשים לומר קדיש, או רק לאפשר למי שרוצה בכך?[2]

אמירת קדיש על אב ואם

אמירת קדיש על ידי יתומים נסמכת על מדרשים מאוחרים,[3] ונזכרת בדברי פוסקים ראשונים. המדרשים מספרים על מעשה ברבי עקיבא, שהציל אדם מייסורים קשים בגיהינום על ידי זה שלימד את בנו של המת לקדש שם שמים באמירת קדיש.[4] להלכה, מובאים הדברים בדברי הרמ"א על שולחן ערוך:

ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב. על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם, וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם.[5]

יסוד הדברים הוא בכך ש"ברא מזכה אבא".[6] יש קשר רוחני בין נשמת האב לבין נשמת בנו, וכאשר הבן עושה מעשים טובים בעולם הזה ומקדש שם שמים, יש בכך זכות לאביו.[7]

קדיש ליתומים קטנים ו"קדיש בתרא" בתפילה

כפי שאומר הרמ"א שם, עיקר התועלת לנשמת האב היא כאשר אדם משמש שליח ציבור בתפילה – "ומי שיודע להתפלל כל התפלה – מתפלל" – הוא אומר בין השאר "ברכו" וקדיש, ובכך הוא משתף את הציבור בקידוש שמו של הקב"ה. אומנם, עוד קודם לזמנו של הרמ"א הנהיגו שיתומים קטנים, שאינם יכולים לעבור לפני התיבה ולהוציא את הרבים ידי חובה, אומרים קדיש בסיום התפילה.[8] ואכן, הרמ"א כפי שצוטט למעלה, מדבר על אמירת "קדיש בתרא" על ידי האבלים, גדולים וקטנים, אף שראה חשיבות גדולה יותר בכך שהאבל הוא חזן.

הרמ"א שם מדגיש שחובת אמירת קדיש היא על אב ואם בלבד ולא בשאר קרובים, על פי הכלל שהזכרנו ש"ברא מזכה אבא". אומנם הוא מוסיף שיש מקומות שנהגו שאומרים קדיש על קרובים אחרים כשאין יתום בבית כנסת, ויש מקומות שאומרים אף כשיש יתום.[9]

עיקר התועלת בעשיית טוב ובקידוש שמו של הקב"ה

הפוסקים עמדו על כך שעיקר התועלת איננה באמירת נוסח מסוים שנקבע – הקדיש – אלא בזיכוי האב על ידי הבן. כאשר הבן אומר קדיש הוא מקדש את שמו של הקב"ה ומזכה את אביו, אך אפשר לזכות את האב גם בדרכים אחרות, וזה העיקר. כך כותב קיצור שולחן ערוך:

אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות… ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות.[10]

הרב גנצפריד אומר את הדברים בלי קשר לדיון בשאלת הקדיש לנשים. דבריו מובאים כאן לא כדי להמעיט בחשיבות של אמירת קדיש על ידי איש או אישה, אלא כדי להראות שיש גם כיוונים אחרים של עשיית טוב וזיכוי האב.

אמירת קדיש על ידי אישה – הפסיקה באשכנז

שאלת אמירת קדיש על ידי אישה נידונה בספרי שו"ת ופסיקה באשכנז החל מסוף המאה ה־17.[11] מצד אחד, המגמה הכללית בפסיקה היא לאסור אמירת קדיש או לצמצם את האמירה – ליתומות קטנות בלבד, או לאמירה בבית ולא בבית הכנסת. מצד שני, יש עדויות שונות באשכנז על אמירת קדיש על ידי אישה בבית הכנסת. לעדויות על אמירת קדיש יש משקל משמעותי, בעיקר לאור העובדה שטענה מרכזית של הפוסקים האוסרים היא התנגדות לשינוי המנהג המקובל. בקרב הפוסקים הספרדים לא מצאנו דיון בשאלה זו עד לשלהי המאה ה־19, וכדברי השדי חמד – "הנה בין הספרדים לא נשמע דבר זה בשום מקום".[12]

לפני שנדון בדברי הפוסקים ובנימוקיהם יש לתת את הדעת על כך שאפשר ששינויים במציאות ישפיעו על הדיון ההלכתי. ראשית, מקומן של הנשים היום בבית הכנסת שונה מבעבר. כיום נשים נוכחות יותר בבית הכנסת, ומבקשות לתת ביטוי למקומן בבית הכנסת. בדברי הפוסקים בעבר, הדיון כלל איננו מוצג כשאלה של אישה שרוצה לומר קדיש על אביה, אלא של איש שאין לו בנים שרוצה שיגידו עליו קדיש לאחר מותו. שינוי זה מתבטא אצל חלק מהפוסקים בגישה מחמירה, שנרתעת משינויים ומהכנסת מגמות לא רצויות, לשיטתם, לבית הכנסת. אך מצד שני, יש מי שרואה צורך לתת ביטוי לרצונם של הנשים בדרכים המותרות על פי ההלכה.[13]

מלבד זה, בית הכנסת בעבר היה "מרחב גברי" גם בתנאיו הפיסיים. מציאות רווחת היא שאין כלל עזרת נשים. הפוסקים שדנים בשאלת אמירת קדיש, עוסקים בשאלה אם אישה יכולה להיכנס לעזרת גברים ולומר קדיש.[14] העדויות על כניסת נשים לבית הכנסת לאמירת קדיש הן בדרך כלל עדויות על כניסה לעזרת גברים בזמן התפילה. במציאות כיום יכולה עמדה כזאת להשתנות לקולא או לחומרא – מי שאסר כניסת אישה לעזרת גברים, אפשר שיתיר אמירת קדיש מעזרת נשים, ומי שלא התנגד לכניסה של אישה לעזרת גברים אפשר שיתנגד היום, כשאפשר לומר קדיש מעזרת נשים.

שינוי אחר נוגע לאופן אמירת קדיש. בעבר היה מקובל באשכנז שאחד בלבד אומר קדיש.[15] מכאן הדיונים ההלכתיים הרחבים בשאלת קדימויות באמירת קדיש, ומכאן גם נובעת המגמה להוסיף קדישים, כדי לאפשר ליותר אנשים לומר קדיש. השאלה על אמירת קדיש בעבר היתה אם אישה יכולה להוביל את אמירת הקדיש לבדה, והשאלה היום בדרך כלל היא אם אישה יכולה להצטרף לאומרי הקדיש.

התשובה הראשונה המוכרת שעוסקת בשאלת אמירת קדיש על ידי אישה היא של הרב יאיר בכרך.[16] הוא מתייחס למעשה שהיה באמסטרדם, שאישה אמרה קדיש על אביה אחרי לימוד תורה בביתו, כפי שביקש האב לפני מותו, ולא מיחו בה חכמי הקהילה והפרנסים. הוא מכנה זאת – "דבר זר", ונראה שיש בכך רמז לעמדתו האוסרת וגם לאופי החריג של המעשה בזמנו. הוא כותב שאין ראיה לסתור את הדבר, כיוון שגם אישה מצווה על קידוש השם, ויש במקום מניין של עשרה גברים, ואף שמעשה דר' עקיבא מדבר על בן זכר, הסברה נותנת שגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש האב. אף על פי כן, הוא חושש להיחלשות המנהגים, ושיבואו לזלזל בדברי חכמים, ואוסר במקרה זה לומר קדיש אף בבית, כי יש בזה אסיפה ופרסום. בצורה חריפה יותר כותב בית לחם יהודה בשם ספר החיים – "ואין לבת בקדיש לא דין ודת, ואין זה אלא שטות, כי הוא כחוכא ואיטלולא".[17] אין בדבריו הסבר מדוע זו שטות, אם משום שאין תועלת באמירת קדיש על ידי אישה, או סיבה אחרת שהיא לא יכולה לומר קדיש. עמדה זו שונה מדעת החוות יאיר. לדעת החוות יאיר אישה יכולה באופן עקרוני לומר קדיש, אך דחה זאת מטעם חיצוני של שינוי המנהג.[18]

לעומתם, הרב יעקב ריישר מתיר לאישה לומר קדיש בביתה, אבל לא בבית הכנסת, וכן דעת פוסקים נוספים.[19] זו גם דעת בעל שו"ת יד יצחק.[20] הוא לומד מסברותיו של החוות יאיר (ולא ממסקנתו להלכה) שיש עדיפות לכך שהבת תגיד קדיש על פני אמירה של נכד, כיוון שבאמירת הבת יש תועלת לנפש יותר מבאמירת הנכד. אומנם, הוא מקבל את הכרעתו של החוות יאיר שלא תאמר קדיש, אך הוא מבין מדבריו שאסר קדיש בבית דווקא בפרהסיא, אך אם הדבר נעשה בצנעה – מותר.

כך מסכם את המחלוקת בין הפוסקים בקיצור שולחן ערוך:

הבת אין לה לומר קדיש בבית הכנסת, אך יש אומרים שאם רוצים לעשות מנין בביתה שתאמר שם הרשות בידם, ויש אומרים דגם זאת אין לעשות.[21]

עמדה מקלה יותר מצאנו בספר קדיש לעלם.[22] הוא כותב ש"ברא מזכה אבא" – גם הבן וגם הבת, ולכן גם אישה יכולה לומר קדיש, ואיננו מבדיל בין בית כנסת לבית. בנשים גדולות, הוא כותב, יכול להיות שביטלו זאת, אבל קטנות בוודאי יכולות להגיד.[23]

עדויות לאמירת קדיש על ידי נשים

על אף העמדה הנחרצת של הפוסקים האשכנזיים נגד אמירת קדיש על ידי נשים, ישנן במהלך הדורות עדויות שונות על נשים שאמרו קדיש.

בעל שו"ת תשובה מאהבה, שכאמור אוסר כניסת נשים לבית הכנסת, מתאר "מנהג יפה" בעירו, שבעזרת בית הכנסת, שלא במקום התפילה, קוראים כל יום ספר תהילים, ויתומות קטנות אומרות קדיש.[24] כאן זו אמירת קדיש מחוץ למקום התפילה, אך בצד זה יש גם עדויות על כניסת נשים, בדרך כלל קטנות, לבית הכנסת לאמירת קדיש.

הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי כתב:

ואם לא השאיר בן אלא בת, אם היא קטנה (פחות מי"ב), יש מקומות הרבה שמרשים לה לומר קדיש בבית הכנסת אחר עלינו ואחר שיר של יום, או מקודם ברוך שאמר. ויש מרשים לה לומר אפילו הקדיש אחר אין כאלוקינו, אלא שהברכו אומר גבר. ויש מקומות שאין מרשים לה כלל לומר בבית הכנסת. בלתי אם יש מנין בביתה, תוכל לומר שם הקדיש. ובת גדולה לא מרשים בכל אופן לומר קדיש בבית הכנסת.[25]

המנהג להתיר הוא דווקא בקדישים שאינם מעיקר התפילה, ובבית כנסת – דווקא לקטנה. גם גדולה יכולה לומר קדיש במניין בביתה. הרב משה פיינשטיין, בתשובה שעוסקת בעניין מחיצה, מעיד אגב אורחא שנשים נהגו להיכנס לתוך בית הכנסת, בין הגברים, כדי לומר קדיש.[26] ר"מ פיינשטיין לא כתב שמדובר דווקא בקטנה. מלבד אלו, ישנן עדויות לא מעטות על מקומות שבהן נכנסו נשים לבית הכנסת לומר קדיש, בווילנא, ליטא, ירושלים ובארצות הברית.[27]

חלק מהעדויות הנזכרות הן על אישה שמצטרפת לאמירת קדיש של הגברים, אך כאשר נשאל הרב סולובייצ'יק אם זה משנה אם מישהו אומר יחד איתה או לא, השיב שבשני המקרים זה בסדר גמור.[28]

הפסיקה בדורות האחרונים

האוסרים

השאלה אם אישה יכולה לומר קדיש עלתה במאה ה־20 יותר מבעבר. פוסקים רבים החמירו, וכתבו שאין אישה יכולה לומר קדיש. זו דעת הרב עוזיאל, כנזכר לעיל,[29] וכן כתבו הציץ אליעזר,[30] מנחת יצחק,[31] הרב ישראל מאיר לאו,[32] פני ברוך[33] והרב שמואל אליהו.[34]

כך מסכם את הנושא בפסקי תשובות:

ואין להתכחש כי היו מנהגים בקרב קהילות קודש למת בלא בנים זכרים לתת לבנות קטנות לומר קדיש במנין בביתם או בחדר הסמוך לביהכ"נ, אך אין לנהוג כן למעשה, ואין לפרוץ גדר מנהג ישראל שאין בת אומרת קדיש ואף קטנה.[35]

המתירים

כבר הבאנו את דברי גשר החיים, שיש שנהגו שקטנה אומרת קדיש בבית הכנסת ויש שהתירו רק בביתה. כמו כן, הזכרנו מספר עדויות למנהג אמירת קדיש גם בבית הכנסת וגם לגדולה. בעקבות עדויות אלו צועדים מספר פוסקים, בעיקר בארצות הברית, התומכים באמירת קדיש על ידי אישה בעזרת נשים שבבית הכנסת. כנגד אלו החוששים משינוי מנהגים והכנסת רוח שוויונית לבית הכנסת, כותב הרב אהרן סולובייצ'יק:

ונראה עכשיו שכמה אנשים ונשים מישראל לוחמים בעד שווי הנשים לעומת האנשים ביחס עם עליות בשביל הנשים, אם כן אם הרבנים החרדים ימנעו אשה מלומר קדיש במקום שישנה אפשרות שעל ידי זה תתרבה ההשפעה של הרבנים השמרנים והריפורמים, אז אסור למנוע בת מלומר קדיש.[36]

הרב יוסף אליהו הנקין בשתי תשובות,[37] ובעקבותיו נכדו, הרב יהודה הרצל הנקין,[38] מבססים את המנהג שאישה אומרת קדיש. לדבריהם, הפוסקים שאסרו אמירת קדיש דיברו במציאות שבה אחד בלבד אומר קדיש, ובצורה זו סברו שאין זה ראוי שאישה תאמר קדיש בבית הכנסת, אך המנהג המקובל היום הוא שכל האבלים אומרים יחד קדיש, ובצורה כזאת אין מניעה שגם אישה תאמר קדיש מעזרת נשים, יחד עם האומרים בעזרת גברים, ואפשר שגם חוות יאיר וכנסת יחזקאל יודו לזה.[39] רי"א הנקין כותב שיש חשיבות גדולה לקרב את הנשים לבית הכנסת, ואם יחד עם בואה לבית הכנסת היא מכשירה את מעשיה בקדושת שבת, כשרות וצניעות יש בזה מעלה גדולה.[40]

דעת הרב עובדיה יוסף ותלמידיו

הרב עובדיה יוסף פסק כדעת השבות יעקב, שאישה יכולה לומר קדיש בביתה:

מי שמת ולא הניח אחריו בנים זכרים שיאמרו אחריו קדיש כי אם בת, אין הבת יכולה לומר קדיש בבית הכנסת, ורק אם נאספים מנין בביתה ללמוד תורה או מזמורי תהלים יכולה הבת לומר קדיש לאחר מכן. ואם אפשר נכון מאד לשכור אדם הגון בשכר, או שיקבל עליו בחנם לומר קדיש בבית הכנסת לעילוי נשמת הנפטר.[41]

בדברי בניו ותלמידיו של הרב אפשר למצוא שני כיוונים מנוגדים.

בילקוט יוסף כתב כדעת האוסרים אמירת קדיש גם בבית:

מי שנפטר והניח אחריו רק בנות, אפילו הן גדולות, בודאי שאינן רשאות לומר קדיש, גם בביתם, כשמתאספים שם ללימוד עשרה אנשים, אלא ישכירו אחר שיאמר את הקדיש.[42]

לעומת זאת, הרב אברהם יוסף, בתשובה בשידור רדיו אמר (זו תמצית דבריו):

הרב הפתיע אותו כשהשיב: "להפך, צריך לעודד אותה", והסביר: "אין שום איסור לאישה לומר קדיש כשיש מניין גברים בבית הכנסת. לכתחילה אישה יכולה לומר קדיש".

הוא הוסיף: "מצוי הדבר שאדם נפטר ויש לו רק בנות. רשאית הבת לומר קדיש כל השנה ובכל יארצייט בדיוק כמו גברים. אין שום הבדל. זה אמנם לא צנוע שהיא תיכנס לבית הכנסת (לעזרת הגברים), אבל כשהיא עומדת במקומה בעזרת הנשים וכל כך צנועה, לא מגביהה את קולה, אדרבה צריך לעודד אותה ותבוא עליה הברכה".[43]

סיכום

שאלת אמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת ניצבת בנקודת מפגש שבין צורכי האבלות הנפשיים וההלכתיים לבין מקומה של האישה בחיי הקהילה. הבסיס לדיון טמון בהבנה שהקדיש אינו רק בגדר חובה פורמלית, אלא הוא מעשה המסייע לנשמת הנפטר, והנשים, כמו הגברים, חשות צורך לפעול לעילוי נשמתו. הפוסקים מדגישים שהתועלת הרוחנית במעשה האבל אינה מוגבלת לאמירת הקדיש גרידא, אלא יכולה לבוא לידי ביטוי בפעולות אחרות שבהן האבל משפיע על סביבתו לקידוש שמו של הקב"ה. הדבר נכון לגבי גברים, וביתר שאת לגבי נשים, שלא כולן מעוניינות או חשות בנוח לומר קדיש בבית הכנסת. הקריאה לאפשר לנשים לומר קדיש בבית הכנסת אינה באה לומר שזו דרך המלך לכל אישה ולכל מקום.

לדעת פוסקים רבים, כפי שהבן יכול לפעול באמירת הקדיש לעילוי נשמת האב, כך גם הבת יכולה. הרוב המכריע של הפוסקים ששללו בעבר אמירת קדיש לנשים הסכימו שמעיקר הדין אישה יכולה לומר קדיש, אך סברו שחובה למנוע זאת משיקולים של שמירת המנהג המקובל ושמירת גדרי הצניעות, בעיקר בנוגע לקול אישה ולהפרדה בין גברים לנשים בבית הכנסת. אולם, כיום, כאשר נשים הן חלק פעיל, נוכח ומשמעותי בקהילת בית הכנסת, וכאשר אמירת הקדיש היא לרוב אמירה משותפת ואינה מבוצעת על ידי האישה לבדה[44] – והכול נעשה מתוך עזרת הנשים שהיא חלק בלתי נפרד ממבנה בית הכנסת – נראה שאין באמירה זו חריגה מגדרי הצניעות.

אומנם, יש פוסקים שמתנגדים גם היום לאמירת קדיש על ידי אישה, מחשש לכניסת רוחות אחרות לעולם הדתי ולבית הכנסת, ומהקפדה יתירה על שמיעת קול אישה, אך, מצד שני, דעת פוסקים אחרים היא שיש לאפשר זאת, הן על סמך העדויות למנהג זה במהלך הדורות, הן על פי הסברה שהמציאות היום שונה מבעבר, והן מתוך הקפדה יתירה על כבודן של הנשים.

לאור זאת, דעתנו היא שמותר לנשים לומר קדיש בבית הכנסת. יתירה מזאת. אף שהדיון בפוסקים הוא על יתומה שאין לה אחים, גם אישה שיש לה אחים יכולה לומר קדיש.[45] כאשר אין בבית כנסת גבר שחייב באמירת קדיש, ראוי שאחד הגברים יאמר גם הוא קדיש. זו היא חלק מחובת הקהילה לתת מענה לצרכים הנפשיים והדתיים של כלל הציבור. עם זאת, במקום שאין מנהג כזה שינוי המנהג צריך להיות בהסכמה של הציבור ורב הקהילה.[46]

ברוח זאת כותב גם הרב יעקב אריאל, אף על פי שהדברים נאמרים בנימה מסויגת. לדבריו, אומנם יש נשים שדורשות זאת כדי לנגח את סדרי בית הכנסת, אך נשים רבות דורשות זאת מתוך רצון כן ואמיתי להנציח את זכר ההורים ויש להתחשב בכך:

אישה דתית מודרנית פעילה יותר בחיים הדתיים הקהילתיים והיא מרגישה גם מחויבות רבה יותר למורשתה הרוחנית של משפחתה. יש לכך שני היבטים. האחד – רצון כן ואמיתי להנציח את זכר האב או האם על ידי אמירת קדיש. השני אינו נוגע כלל לזכר ההורים… כידוע, קיימת בבית הכנסת הפרדה (גם ווקאלית) בין גברים לנשים, כדי שכל אחד יוכל להתייחד עם קונו, ללא נוכחותו של מין אחר… המניע הראשון ראוי להתחשבות, אך במסגרת ההלכה. דהיינו, אישה יכולה לומר קדיש בעזרת נשים, כאשר בו זמנית גברים אומרים קדיש בעזרת גברים.[47]

עם זאת, מאחר שעיקר עניינו של הקדיש הוא קידוש שמו של הקב"ה, יש להדגיש כי אם אמירת הקדיש תביא למחלוקת קשה ולחילול השם, יצא שכרה בהפסדה. יש חובה על הנשים להתחשב ברגשות הקהילה, ולהימנע מאמירת קדיש במקום שהקהילה לא תקבל זאת, אך גם הקהילה צריכה להתחשב ברגשות הנשים וברצונן. על כן, בתי הכנסת מחויבים לוודא שקיימים תנאים פיזיים מתאימים ומזמינים בעזרת הנשים – שתהיה פתוחה גם בימי חול, אם יש נשים שמתכוונות להגיע, יהיו בה תאורה ומיזוג כמו בעזרת הגברים, ותימנע נוכחות של גברים, הנמצאים שם מתוך הנחה שנשים לא תגענה. כך תהיה אפשרות לנשים למלא את רצונן, ולהרבות בקידוש שם שמים לעילוי נשמת הוריהם.

[1] ראו מה שכתבה רחלי פרנקל, בתוך: ובית הלל אומרים – פסקי הלכה של רבני ורבניות בית הלל, בעריכת ר"ע קולא, ראשון לציון תשע"ח, עמ' 188 – "את עוצמתו של הקדיש קשה להסביר במונחים הלכתיים. אף שמדובר 'רק' על מנהג, אנשים ונשים מעידים על העוצמה, על החיבור לדורות, לקהילה, לנפטר; על היכולת להשמיע קול במקום שבו אין מילים; על הכוח של ההכרח לבוא בין אנשים בזמנים של נטייה להשתבלל בתוך עצמנו; על ייחודן של המילים העתיקות, למי שמבין אותן ולמי שבוחר שלא לתרגם אותן לעצמו".

[2] בשנים האחרונות נכתבו מספר מאמרים בנושא. ראו ד"ר יואל ב. וולוולסקי, 'קדיש יתומה', צהר ח (תשס"ב), עמ' 13–19; הרב נריה גוטל, 'קדיש יתומה – תגובה', צהר ח (תשס"ב), עמ' 37–21; הרב יהודה איזנברג, 'קדיש יתומה (תגובה לתגובתו של הרב נריה גוטל – צהר ח)', צהר ט (תשס"ב), עמ' 187–194; רחל ברקוביץ, 'אמירת "קדיש יתום" על ידי הבת' (תרגום: שלמי אפרתי), בתוך: צמאה לך נפשי – נשים במרחב הדתי, ירושלים תשע"ד, עמ' 135–212; מלכה פייטרובסקי, מהלכת בדרכה, תל אביב תשע"ד, עמ' 257–295; הרב צבי רייזמן, רץ כצבי – עניני נשים בהלכה, לוס אנג'לס תשע"ה, כרך א, סימן כב, עמ' שעה–שצה; ובית הלל אומרים – פסקי הלכה של רבני ורבניות בית הלל, בעריכת הרב עמית קולא, ראשון לציון תשע"ח, עמ' 187–196. לקט מקורות מקיף בנושא, ראו כאן.

[3] בתלמוד נזכרת אמירת "יהא שמיה רבה מברך" כשבח לקב"ה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ברכות ג ע"א, וראו גם שבת קיט ע"ב). קדיש הנאמר בבית הכנסת על ידי יתומים נזכר ככל הנראה לראשונה במסכת סופרים, פרק יט, הלכה ט. וראו מקורות במאמרו של ר"נ גוטל (בהערה הקודמת), הערה 2.

[4] ראו אור זרוע, חלק ב, הלכות שבת, סימן נ. בית יוסף, יורה דעה, סימן שעו מביא את המעשה מדברי הכל בו, ומציין גם למקורותיו בזוהר.

[5] יורה דעה, שעו, ד.

[6] בבלי סנהדרין קד ע"א.

[7] ראו למשל הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (ירושלים, נפטר ב־1953), שו"ת משפטי עוזיאל, כרך א, אורח חיים, סימן ב.

[8] ראו שו"ת מהרי"ל החדשות, סימן כח – "והיתומים שאומרים אותו לפי שאין יכולים לומר ברכו אלא אם כן נעשו גדול, דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, וכולהו קדישי דעלמא תקנתא דרבנן נינהו אבל קדיש זה לאו דבר שבחובה הוא הילכך יכולין קטנים לאומרו". מהרי"ל מוסיף שבעקבות המנהג של קדיש יתום לקטנים נתפס הקדיש הזה בטעות כחשוב יותר משאר קדישים וברכו.

[9] חילוקי המנהגים תלויים במנהג, כפי שיוזכר להלן, שרק אחד אומר קדיש, שממנו נובעת השאלה מי קודם באמירת קדיש כאשר יש יותר מאחד שמחויב.

[10] הרב שלמה גנצפריד (הונגריה, נפטר ב־1884), קיצור שולחן ערוך, סימן כו, סעיף כב. הוא מצטט ומסתמך שם על הזוהר, ויקרא, קטו ע"ב, שדורש מהפסוק "בן יכבד אב" את החובה לכבד את אביו גם לאחר מותו. כאשר הבן הולך בדרך ישרה ומכבד בכך את אביו, אומר הזוהר, גם הקב"ה חס על האב ומושיב אותו בכסא כבוד. וראו שו"ת דברי מלכיאל, חלק ד, סימן צו שיוצא בביקורת כנגד המקפידים על אמירת קדישים בתפילה, לפעמים תוך מריבה בבית הכנסת על הזכות לומר קדיש, וכל היום עושים מה שליבם חפץ. וראו גם שו"ת משפטי עוזיאל (הנזכר לעיל, הערה 7).

[11] אם יש צורך להביא ראיה לכך שלא היה מקובל שנשים אומרות קדיש, יש סיוע לכך מדברי הרמ"א, בקשר להלכה שאין חובה להודיע לאדם על פטירת קרובו – "ומכל מקום בבנים זכרים, נהגו להודיע, כדי שיאמרו קדיש, אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם".

[12] הרב חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון. נפטר ב־1904), שדי חמד, אסיפת דינים, מערכת אבילות, אות קס.

[13] השוו לשו"ת שרידי אש (הרב יחיאל יעקב וינברג, רוסיה, נפטר בשוויץ 1966), חלק ב, סימן לט בעניין חגיגת בת מצווה לבנות, מנהג שלא היה קיים בדורות קודמים, שכתב שהצורך של נשים להשתלב בעבודת ה' הוא גורם חשוב מאוד, וזהו שיקול משמעותי גם כנגד המנהג – "אמנם לא נעלם ממני, שיש בין היראים אוסרים ומחמירים, שאינם שמים לב בשאלות של מנהגים דתיים לשיקולים הגיוניים, ואף אינם נותנים דעתם לבירורים הלכותיים, אלא דנים עליהן על פי רגשות הלב בלבד. והלב היהודי הדבק במסורת הורים ומורים, נרתע מכל שינוי שהוא בנוהג הדתי… אולם אין להם לשכוח כי גם המצדדים בהיתר של מנהג חדש זה של חגיגת בת מצוה, לבם דופק בחרדה לחיזוק החינוך הדתי של בנות ישראל, שבנסיבות של החיים בדור הזה הן זקוקות ביותר לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי בהגיען לגיל המצות". דברים ברוח דומה כתב רי"י וינברג בעניין שירת שירי קודש משותפת לבנים ובנות בארגון ישורון בצרפת.

[14] ראו למשל הרב אלעזר פלקלס (פראג, נפטר ב־1826), שו"ת תשובה מאהבה, חלק ב, סימן רכט, אות י שכתב בתשובה בעניין הקדיש שאין נכון כלל שאישה תבוא לבית הכנסת – "אשר לדעת הזוהר וחכמי אמת ז"ל האשה בבית ה' כהעמדת פסל שם".

[15] הרמ"א, יורה דעה, שעו, ד עוסק בדיני קדימויות בקדיש, והאריכו בזה אחריו פוסקים אשכנזיים, ראו למשל באור הלכה, סימן קלב, קונטרס מאמר קדישין. וכתב כף החיים, אורח חיים, סימן קלב, ס"ק טז שלמנהג הספרדים, שכמה אבלים אומרים יחד קדיש, אין משמעות לדיני קדימה. בזמננו מקובל ברוב קהילות אשכנז שהאבלים אומרים יחד קדיש. ראו גשר החיים, פרק ל, י, יב.

[16] הרב יאיר בכרך (נפטר בוורמס, 1702), שו"ת חוות יאיר, סימן רכב.

[17] הרב צבי הירש בן עזריאל (נפטר בווילנה, 1733), הגהות בית לחם יהודה על שולחן ערוך, יורה דעה, שעו, ד.

[18] גם הרב יחזקאל קצנלבוגן (ליטא, נפטר בשנת 1749), שו"ת כנסת יחזקאל, סימן מד סובר שאישה איננה אומרת קדיש כלל. התשובה עוסקת ברובה בשאלת הקדימויות בקדיש, ודעתו שלבן הבת אין שום זכות באמירת קדיש, והוא יכול לומר בביתו, אך הבת לא תאמר כלל (באר היטב, אורח חיים, סימן קלב, ס"ק ה, מביא את דעת כנסת יחזקאל. משתמע מדבריו שאישה יכולה לומר קדיש בביתה. אך מסתבר כדברי רי"ה הנקין [להלן הערה 38], שיש טעות דפוס בדבריו, וצ"ל: "שאם רוצים לעשות להם מנין הרשות בידם"). וכן דעת הרב אפרים זלמן מרגליות (ברודי, נפטר בשנת 1828), מטה אפרים, דיני קדיש יתום, שער ד, סעיף ח, שאסר אמירת קדיש לאישה שאביה ביקש שתאמר, וכתב שאם תרצה לזכות את אביה תבוא לבית הכנסת ותענה אמן על קדיש, וייחשב לה הדבר כאילו קיימה מצוות אביה. בהערות שם, אלף למטה, שער ד, סעיף ט, התנגד לדעה המתירה לומר קדיש בבית, כפי שיובא בסמוך, כי אף שאין באמירה משום "קול באישה ערווה" קרוב הדבר שתכוון "לבסומי קלא", ויש בזה פריצות. בפסיקה ספרדית מאוחרת יותר, הבן איש חי (בגדד, נפטר ב־1909), שו"ת תורה לשמה, סימן כז, מתנגד לאמירת קדיש אפילו בסוף התפילה, וכתב שיש חשש תקלה, שיחשבו שיכולה גם לומר קדיש שהוא חיוב בתפילה ולפטור את השומעים.

[19] הרב יעקב ריישר (כיהן כרב בפראג ובערים נוספות, נפטר ב־1733), שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן צג. התשובה עוסקת בשאלה אם יש לאבי הנפטר זכות לאמירת קדיש ולדחיית אחרים מאמירת קדיש. בסוף התשובה הוא כותב שכיוון שבמקרה זה הבת אומרת קדיש בביתה אין לאב כל זכות בבית הכנסת, והוסיף שבבית הכנסת בוודאי שאין הבת יכולה לומר קדיש. וכן כתב שערי תשובה, אורח חיים, סימן קלב, ס"ק ה בשם השבות יעקב. זו גם דעת שו"ת תשובה מאהבה, שכאמור לעיל מתנגד לכניסת נשים לבית הכנסת, אך כפי שיובא להלן רואה בעין יפה אמירת קדיש של נשים בעזרת בית הכנסת שאינה מקום תפילה.

[20] הרב אברהם יצחק גליק (הונגריה, נפטר ב־1909), שו"ת יד יצחק, חלק ג, סימן שמ.

[21] סימן כו, סעיף כ.

[22] דף יא–יב. הרב אליעזר זלמן גראיעווסקי, נולד במזרח אירופה, כיהן כרב בליברפול ונפטר ב־1899 בארץ ישראל. ר"נ גוטל (לעיל הערה 2), עמ' 24, מציין שיש הסכמה של הרב סלנט לספר.

[23] בעניין "ברא מזכה אבא", כבר ראינו שלדעת החוות יאיר אין הבדל בין בן לבת. אומנם יש חולקים על כך. נציין, מצד אחד, את שו"ת משפטי עוזיאל, מהדורא תניינא, אורח חיים, סימן יג שכתב שאף על פי שגם הבת יכולה לזכות את אביה, כיוון שמדובר בסודות התורה, אין לנו אלא מה שקיבלנו מרבותינו ואין לחדש מנהגים. הוא גם מוסיף שם סברה לחלק בין הזכות לאב באמירת קדיש של הבן והזכות בקדיש של הבת. מצד שני, הרב חיים דוד הלוי (ישראל, נפטר ב־1998), שו"ת עשה לך רב, חלק ה, סימן לג מבאר בהרחבה שאין הבדל בין הזיכוי של הבן לזיכוי של הבת לאביהם – "פשוט ביותר שהוא הדין והוא הטעם גם בבת, שכל האמור לגבי בן כיוצא חלציו, שייך ממש גם בבת… אבל כאשר לא זכה אדם להשאיר אחריו בן ויש לו בת, למה נמנע ממנו אותו נחת רוח ועילוי נשמה שיכולה אמירת קדיש על ידה להועיל לו".

[24] "אבל ראיתי בק"ק פראג מנהג יפה מקדמונים, בעזרת בהכ"נ קלויזן, שם ישבו זקנים וזקנות עורים ופסחים בשחרית עד עת צהרים ואומרים בכל יום ספר תהלים, ונוהגים מי שלא הניח אחריו בנים כי אם בנות קטנות בנות חמש ושש שנים אומרים שם הקדיש, אבל בבהכ"נ המיוחד לתפלה לא ראיתי כזה מעולם" (שו"ת תשובה מאהבה, שם).

[25] גשר החיים, א, פרק ל, סעיף ח, ה.

[26] שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ה, סימן יב – "והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש". ר"נ גוטל (לעיל הערה 2) טען כנגד י"ב וולוולסקי שציטט את הרב פיינשטיין בצורה חלקית, כיוון שהרב פיינשטיין סיים שם – "וההלכה למעשה בעניין זה צריכה עיון", אך כפי שכבר העירו, כוונת הרב פיינשטיין היא שההלכה בעניין המחיצה צריכה עיון, ולא דן כלל בשאלת אמירת הקדיש.

[27] ראו י"ב וולוולסקי (לעיל הערה 2), עמ' 16–18, ומוסיף עליו ר"נ גוטל (לעיל הערה 2), עמ' 23–25. מנהג זה, שנהג כאמור במקומות שונים באירופה, הגיע לארה"ב, ותמכו בו הרב יוסף דב סולובייצ'יק בדברים שבעל פה, כפי שמובא שם, והרב יוסף אליהו הנקין בתשובה המובאת להלן (הערה 38). גם בירושלים מוכר המנהג הזה, כפי שכתב בגשר החיים. גם הרש"ז אויערבך מעיד על מי שנהג כך, אך כתב שאין זה המנהג המקובל (ראו ר"נ גוטל, שם).

[28] י"ב וולוולסקי (לעיל הערה 2), עמ' 16.

[29] הערה 23.

[30] הרב אליעזר יהודה וולדנברג (ירושלים, נפטר ב־2006), שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סימן יז.

[31] הרב יצחק יעקב וייס (פולין, נפטר בירושלים 1989), שו"ת מנחת יצחק, חלק ד, סימן ל.

[32] שו"ת יחל ישראל, סימן פד.

[33] הרב חיים בנימין גולדברג (ירושלים, נפטר ב־2025), פני ברוך – אבלות בהלכה, סימן לד, סעיף כ–כא.

[34] תשובה קצרה – "קיצור שולחן ערוך מביא דעה כזו, אבל לא נהגו בכך בשום מקום", ראו כאן.

[35] פסקי תשובות, אורח חיים, קלב, לג.

[36] הרב אהרן סולובייצ'יק (נולד ברוסיה, נפטר בשיקגו 2002), עוד ישראל יוסף בני חי, סימן לב. נציין מצד שני את הרב שלמה הלוי וורמן (ניו יורק, הספר יצא בשנים 1977–1984), שארית יוסף, חלק ב, סימן ס – "חושש אני שאם נתיר אמירת קדיש של בנות כפי הוראתו של הגרי"א, שוב מתבוללי זמננו (שכל כוונתם לחדש תורה חדשה, ולשנות את המקובל ח"ו, ומחפשים בנרות אילן גדול לתלות עליו בוקי סריקי), ילמדו מזה לצרף אישה לכל דבר שבקדושה ויאמרו כבר התירו פרושים את הדבר".

[37] הרב יוסף אליהו הנקין (נפטר בארה"ב, 1973), ספר תשובות איברא, כרך 2, סימן ד.

[38] הרב יהודה הרצל הנקין (נפטר בירושלים, 2021), שו"ת בני בנים, חלק ב, סימן ו. ראו גם דבריו 'לגופו של קדיש', קטע ממאמר בהצופה, כ"ג אייר תשס"ד 14.5.04, ראו כאן.

[39] שו"ת מנחת יצחק (לעיל הערה 31) הקשה על הרי"א הנקין, וכתב שאי אפשר לומר קדיש מעזרת נשים. אפשר שהבין שהרי"א הנקין התיר לאישה לומר קדיש בפני הנשים בלבד. הרי"ה הנקין בתשובתו מראה שעזרת נשים כפי שמקובל לבנותה מצטרפת לעזרת הגברים, והאישה שאומרת קדיש מצטרפת למניין שבעזרת גברים.

[40] כך פסקו גם בשו"ת מראה הבזק, חלק א, סימן ד, שכאשר אישה אומרת בקול רגיל מעזרת נשים יחד עם הגברים יש מקום להתיר. שו"ת מראה הבזק נכתב בהסכמתו הרב שאול ישראלי (ירושלים, נפטר ב־1995). ר"נ גוטל (לעיל הערה 2), עמ' 24 מביא גם בשם הרב ישראלי עדות על אמירת קדיש בליטא, אך הוסיף שבנותיו של הרב ישראלי לא אמרו עליו קדיש, אף שלא היו לו בנים.

[41] הרב עובדיה יוסף (ירושלים, נפטר ב־2013), חזון עובדיה, הלכות אבלות, ירושלים תש"ע, חלק א, דיני אמירת קדיש, סעיף ח. הר"ע יוסף דחה דברי הבן איש חי (לעיל הערה 18), וכתב שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו. הוא מביא את דעת הרי"א הנקין שהתיר לומר קדיש בבית הכנסת, וכתב שיש לסמוך עליו על כל פנים באמירת קדיש בבית. זו גם דעת רח"ד הלוי, שו"ת עשה לך רב, חלק ה, סימן לג, הנזכר לעיל הערה 23. רח"ד הלוי תמה על דברי החוות יאיר, ושאל כיצד אמירת קדיש תגרום לערעור המנהגים ולזלזול בדברי חכמים. אף על פי כן, לדעתו אין להתיר אמירת קדיש בבית הכנסת או בבית הקברות, אלא רק בבית בחוג המשפחה.

[42] הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, ביקור חולים ואבלות, סימן ל, סעיף כא, וכן שם, דינים לאשה ולבת, פרק נב, סעיף יד. בהערות שם לא הביא כלל את הדעות המקילות של שבות יעקב ורי"א הנקין. וראו הרב יהודה דרעי, שו"ת אבני עזר, חלק ה, סימן טז שאוסר גם הוא אפילו בבית, והוסיף – "ומעיד אני עדות נאמנה שבעת אשר עלתה שאלה זו על הפרק בעירנו והופתעתי לשמוע שת"ח מפורסם השמיע דעתו ברבים להתיר קדיש הבת נועצתי במרן פאר הדור בעל היביע אומר שליט"א והשיבני על אתר בערך כלשון הזה: שיש למחות על כך ברבים משום שיש בזה פרצה גדולה בחומות הדת".

[43] ראו הקלטה של דבריו כאן. השוו לשיעורו של הרב רונן טייב, כאן. עמדתו של ר"ר טייב היא על פי הר"ע יוסף בחזון עובדיה, האוסר אמירת קדיש בבית הכנסת, אבל כותרת השיעור היא "האם לאישה מותר לומר קדיש בבית כנסת בכלל, ובפרט כאשר היא היחידה שאומרת קדיש לא הגברים והציבור כולו", ולדבריו – "אם יש איתה עוד מישהו בבית הכנסת, גם לפי דעת מרן רבינו עובדיה לא יהיה בעיה לענות כי אתה עונה על הקדיש שלו ולא על הקדיש שלה, אפשר יהיה לעשות את זה".

[44] נזכיר שלדעת הרי"ד סולובייצ'יק אישה יכולה לומר קדיש גם לבדה, אך נראה שמוטב שיצטרף אליה גבר, כיוון שדרך זו מקובלת על פוסקים רבים יותר.

[45] כפי שכתבנו, הדיון בדורות הקודמים משקף את הצורך של האב שאין לו בנים שיאמרו עליו קדיש, והוא במציאות הלכתית שבה אחד אומר קדיש, אך בדורנו עולה גם הצורך של הבת לומר קדיש על אביה גם כשיש לה אחים, ולא נראה שיש להתיר את זה ולאסור את זה.

[46] השוו הרב נחום אליעזר רבינוביץ, שו"ת שיח נחום, בעניין ריקוד נשים עם ספר תורה, בקישור הזה. מסקנתו היא שאין איסור לנשים לרקוד עם ספר תורה, אבל כיוון שיש כאן שינוי של המנהג המקובל צריך הסכמה של רוב הציבור והסכמה של רב הקהילה כשיש רב.

[47] הערות של ר"י אריאל בתוך ספרו של הרב משה לאם, דרכה של היהדות במוות ובאבלות, ירושלים תשס"ה, עמ' 358. המחבר, שהוציא את ספרו בארה"ב, מתיר לאישה לומר קדיש, ור"י אריאל מעיר על כך שבארץ לא נוהגים כן. בהמשך דבריו הוא מציע את מה שכתבנו למעלה, ומחלק בין מניע טהור לבין מי שמשתמשת בקדיש ככלי לנגח באמצעותו את סדרי בית הכנסת. השוו גם לתשובה קצרה של הרב דב ליאור – "יש כאלה שאומרים שבדורות שלנו נשים לא אומרות קדיש. מי שרוצה יכולה לאסוף בבית מניין ולומר קדיש. מי שאומרת בבית הכנסת, אי אפשר לומר שלא עושה כהוגן אבל זה לא ראוי", ראו כאן. ראו גם הרב אברהם סתיו, 'הגיע הזמן להתיר אמירת קדיש בסיום מסכת ע"י אשה' כאן. במקרה זה, של סיום מסכת, אין מדובר בשינוי המנהג, כיוון שכל התופעה של סיום מסכת לנשים היא תופעה מחודשת. טענה נוספת ר"א סתיו היא שאחרי שגדולי הפוסקים שהמוני בית ישראל הולכים לאורם (ר"ע יוסף, ר"מ פיינשטיין, רי"ד סולובייצ'יק, ועוד), אי אפשר לומר שיש בכך פגיעה במנהג. המאמרים המובאים לעיל הערה 2, תומכים באמירת קדיש על ידי נשים, מלבד מאמרו של ר"נ גוטל, שדעתו היא שהעדויות על אמירת קדיש בבית הכנסת הן היתרים במקרים פרטיים, ואין להסיק מהם שיש להתיר את הדבר בצורה רחבה.