פדיון הבן – המקור בתורה
מצוות פדיון בכור מופיעה בתורה בכמה מקומות. הפעם הראשונה היא בספר שמות פרק יג, יג: "וכל בכור אדם בבניך תפדה". המצווה מופיעה במפורש שוב בספר במדבר פרק יח, טו: "אך פדה תפדה את בכור האדם".
טעם המצווה
הפילוסוף- המתמטיקאי היווני ארכימדס הפתיע פעם את תלמידיו כשאמר להם שבנו בכורו הוא ההישג הגדול ביותר שהשיג בימי חייו. אף על פי שרבים מאתנו יכולים אולי להזדהות מבחינה רגשית עם קביעתו של ארכימדס, תלמידיו שהכירו פילוסוף קר ושקול תמהו עליה בייחוד לאור העובדה שלא מעט מהם היו בעצמם אבות לילדים. התמיהה התעצמה לאור העובדה שבנו של ארכימדס לא המשיך בדרכו המלומדת של אביו ובמקום לעסוק בלימודי חכמה התגייס לצבא ולאחר מכן הפך לבעל מלאכה. כשנשאל על כך על ידי תלמידיו הסביר ארכימדס כי לו היה בנו בוחר להמשיך בדרכו הוא לא היה רואה בכך הישג אלא עובדת חיים פשוטה. "יש פה פלא גדול: הוא אמנם הבן שלי, אולם הוא גם אדם בעצמו ולא כל אחד זוכה לגדל ילד שהוא הישג שכזה".
הרבה אנשים נוהגים לומר כי "אפשר לסמוך רק על עצמך". האמירה הזאת יוצאת מתוך הנחה כי שותפות גוררת לתוכה אלמנטים לא צפויים. מאידך, הסיפור על ארכימדס מראה אחרת. בדומה לסיפור, גם במדרש מצינו דבר דומה. "שלושה שותפין יש בו באדם: אביו, אמו והקדוש ברוך-הוא" כשתובנת השיתוף עומדת בניגוד לתפישה האינדבידואליסטית . העולם ההישגי והחומרני בו אנחנו חיים לא פעם נוטע בנו הרגשה מוטעית כאילו יש לבני אדם שליטה מוחלטת. הדינמיקה שבה זורמים החיים מגלה לנו אחרת, ולא פעם נפער פער בין הרצונות והשאיפות שלנו ובין המציאות. הילד הבכור, מסמל במידה זו או אחרת את תמצית היצירה המשותפת של בני זוג שהפכו למשפחה. הילד הזה, בהיותו בכור מכנס בתוכו תקוות, שאיפות ורצונות של בני הזוג; פדיון הבן שב ומזכיר כי אף על פי שמדובר ביצירה עצמית של בני הזוג הרי שעדיין יכולת ההשפעה שלנו מוגבלת אף על פי שלא פעם היא חוטאת בשיכרון חושים.
בשל כך בני זוג שילדם הראשון נולד לאחר הפלה או נפל אינם מקיימים "פדיון הבן". כשניסיון אישי להבאת ילד נתקל בקשיים מסוג זה, ממילא תחושת ה"בעלות" ויכולת ההשפעה מקבלת מימד ראוי ונכון יותר.
מבחינה זו ה"פדיון" תפקידו לא רק להבליט את הוצאת הילד מרשות אחת והעברתו לרשות ההורים, אלא בעיקר להמחיש לנו שאף על פי שהילדים הם ההישג הגדול ביותר שלנו כהורים וכבני אדם, ההשפעה שלנו עדיין מוגבלת.
הטעם אשר מופיע בתורה הוא טעם היסטורי הקשור בהצלתם של בכורי ישראל בזמן מכת בכורות ביציאת מצרים. ישנו טעם חינוכי נוסף ממנו כולנו יכולים ללמוד: הריון ולידת בן ראשון עלולים למלא את האדם הפרטי בתחושה של גאווה, בתחושה של כח. השמחה וההתרגשות בעקבות ההצלחה עלולות לדחוק את הצורך להודות לאלוקים על הסיוע ביצירתו של הילד. לאחר שלושים יום – תקופה בה מצד אחד נקשרנו לתינוק ומן הצד השני אנו עדיין עומדים משתאים לנוכח הפלא והנס בלידתו – מצווה התורה על מצוות פדיון הבן המזכירה לנו כי ישנו שותף נוסף בפלא הזה מלבד ההורים והוא האלוקים. בפדיון הבן אנו פודים את בננו הבכור מהכהן, שליחו של האל ובכך מזכירים לנו ולמוזמנים כי ההישג האדיר הזה של לידת ילד ראשון אינו מובן מאליו. כך אנו מחנכים את עצמנו לצניעות ולהכרת הטוב כלפי ה' על שהילד נולד בריא לאביו ולאמו.
שיהיה במזל טוב!
המצווה לפדות בן בכור מידי הכהן
הציווי למצווה ניתן למשה בשעה שיצאו בני ישראל ממצרים. בעקבות מכת הבכורות, שפגעה רק בבכורי המצרים, נצטווה משה לקדש את בכורות בני ישראל, על מנת שיעבדו בבית המקדש. לאחר שחטאו ישראל בחטא העגל, ניטלה זכות העבודה במשכן מהבכורות וניתנה ללוויים. העברת הבכורות מרשות ה"הקדש" הצריכה אפוא פדיון מיוחד, באמצעות חמישה שקלי כסף, שניתנו לכהנים. הפדיון חייב להיעשות ע"י מטבעות או חפצים בערך של חמישה שקלי כסף (שמות יב, יג; במדבר יח, טו-טז) – סה"כ כ-96 גרם כסף טהור. החיוב מוטל על אבי הילד לאחר שמלאו לתינוק שלושים יום. הוא חל רק כאשר הבן בכור לאמו, גם אם אינו בכור לאביו. במדינת ישראל הונפקו מטבעות כסף מיוחדות לפדיון הבן…
