פרשת ויקרא פותחת רצף לא קצר של פרשות העוסקות בדיני הקרבנות. הפירוש המקובל למעשה הקורבנות גורס כי הקרבן מסמל או משקף את האדם שמביאו, בדרך כלל בעקבות חטא או בקשת כפרה. במקום שהאדם יעלה עצמו על גבי המזבח הוא מביא בהמה שתישחט ותעלה על גבי המזבח, ואל מול מחזה זה יהרהר האדם בגורלו שהיה מיועד לו עצמו. הקרבן בא אפוא כתמורתו של האדם.
מסיבה זו, ככל הנראה, קבעה התורה שהקרבנות ייקחו דווקא מן הבקר או מן הצאן. מיני הבהמות נבראו ביום השישי לבריאה, הוא יום בריאתו של האדם. יש זיקה עמוקה ביניהם, כברואי אותו יום, והיא המאפשרת את ה"המרה" שנעשית בעת הבאת הקרבן. מכל הבריאה, האדם מוצא עצמו מן הסתם הכי קרוב לצורתה של הבהמה, ועל כן אין טובה ממנה לתפוס את מקומו על גבי המזבח.
מפתיע לגלות לאור זאת שישנם קרבנות שאינם מגיעים דווקא מן הבהמות. המדובר בקרבנות של עופות, המוזכרים בין היתר בקורבן העולה והיורד. קורבן עולה ויורד הינו למעשה קרבן חטאת המגיע על עבירות מסוימות – שקר בשבועת העדות, טומאת מקדש ושקר בשבועת ביטוי. קורבן זה שונה מקרבן החטאת הבא בדרך כלל מן העיזים או הכבשים, והוא מחולק לרמות – מי שמסוגל מביא חטאת רגילה, שעירת עיזים או כשבה, ומי שקשה עליו הדבר מבחינה כלכלית יכול להביא שני תורים או שני בני יונה, קרבנות עוף שהינם בהרבה יותר זולים.
כיצד עוף, שנברא ביום החמישי לבריאה, יכול לשמש באופן תודעתי סמל לאדם החוטא? והרי רב המרחק בינו ובין האדם?
נדמה שהתשובה לתמיהה זו כרוכה בשאלה אחרת. מדוע התייחדו שלוש העבירות – שבועת ביטוי ועדות וטומאת מקדש – מבין כלל העבירות המחייבות חטאת, ונקבע כי דווקא עליהן ניתן להביא קרבן חטאת של עוף? עונה בעל ספר החינוך (מצווה קכג):
ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני איש ומיעוט הבנתם ודלות כחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם ועניים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם.
מדברי החינוך למדנו על הרגישות הגדולה של התורה גם לחוטאים. בשונה מכלל העבירות, שלוש העבירות המנויות לעיל נפוצות ביותר, עד כי רבים עלולים להיות מחויבים בחטאת בגינן. והיות וישנם אנשים רבים הזקוקים לכפרה ואין ביד כל אחד להביא קרבן מן הבהמות, הקלה התורה בדיניה, הורידה את הרף, והסתפקה בקרבן עוף. אמנם, רחוק העוף מלסמל את האדם, ואין הוא הקרבן המועדף, אך כדי לאפשר לכל עם ישראל את הכפרה, הקלה בעניינו התורה, לפחות בחטאים הנפוצים יותר.
ברוח זו של התורה, המתחשבת עם החלש ומתאימה את הלכותיה לכלל העם, המשיך רבן שמעון בן גמליאל, ששינה הלכה כדי להוזיל את מחיר הקינים (משנה כריתות א, ז):
האשה שיש עליה… חמש לידות ודאות… מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים, והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קנים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל, המעון הזה, לא אלין הלילה, עד שיהיו בדינרין. נכנס לבית דין ולמד, האשה שיש עליה חמש לידות ודאות… מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. ועמדו קנים בו ביום ברבעתים.
דרכי היצירה ההלכתית ורגישותם של חכמי ישראל באים במשנה זו לידי שיא מבורך. רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין, רואה כי העם איננו מסוגל לעמוד במחיר הקרבן (אפילו של עוף!) ועל כן הוא עושה מעשה להוזלתו. לקבוע או לשנות את מחיר השוק אין הוא יכול, שכן מושבו בבית המדרש ולא בשדה. לשכנע את הסוחרים להוזיל את המחיר גם מן הסתם איננו יכול. לכן רבן שמעון פועל בזירה שבה יש לו השפעה. הוא פוסק מחדש את ההלכה, מוריד את הדרישה לקרבנות, וכך גורם להוזלת המחיר שלהם. המתבונן מהצד יכול לשאול – מי נתן לרבן שמעון את הסמכות לשנות מההלכה המקובלת? כיצד הוא עובר על דברי תורה? אבל רבן שמעון יודע שזהו רצונה של תורה. אם התורה עצמה הורידה את רף הדרישה לקרבן החטאת בעבירות המצויות, רצונה הוא שהוא יהיה נגיש לכולם, שכולם יזכו לכפרה. על כן רבן שמעון איננו חשוד כמהפכן. אדרבה, הוא השמרן הגדול ביותר; בכך שהוא משמר את כוונותיה ורצונותיה של התורה.
דוגמה נוספת להתערבות הלכתית כדי למצב את השוק מופיעה אצל האמורא שמואל (סוכה לד, ב). שמואל פנה לסוחרים שהעלו את תעריפי ההדסים ואיים עליהם שאם לא יוזילו את מחיר ההדסים השלמים יפסוק הלכה כר' טרפון המכשיר שלושה הדסים קטומים. כאשר שואלת הגמרא מדוע לא הקל יותר ואיים להכשיר הדס אחד, כשיטת ר' עקיבא, עונה הגמרא משום ששלושה קטומים 'שכיחי טפי' (שכיחים יותר). הנה, שוב מוכח כי השיקול הציבורי, הדאגה לכלל האוכלוסייה, כולל זו החלשה, הביא את חכמינו לעצב את ההלכה ולפסוק אותה בצורה שתתאים לכל.
ילמד חכם ויוסיף לקח.
הרב עידו פכטר הוא רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. חבר מערכת מוסף שבת, עיתון מקור ראשון, ומרבני צהר
