משנה: אני לא מחפשת יורש עצר נסיכי ולא דמות מופת אגדית. אני מחפשת מישהו שיתאים. "מתאים!" נוחרת דודה שולה בבוז "אין דבר כזה "מתאים". בשביל שמשהו יתאים את צריכה להתחתן עם עצמך… אז יאללה, תפסיקי להיות בררנית".
"בת 35? ולא התחתנת עד עכשיו?! את בטח בררנית"
*
זה כבר כמה שנים שאני אוחזת בסטאטוס המפוקפק של רווקה מקשישה.
אני, ידידי, משמשת מודל מובהק לכל הקלישאות הקשורות במעמד הטעון הזה (חתול, דירה מבולגנת ודיסק של נעימות פסנתר רומנטיות במערכת) ויש לציין שאני מצליחה לשאת בגאון את העול הכבד שהוא מביא עמו.
כלומר, כמעט בגאון.
כי קשה לומר שמאפיינים כגון "בררנית", "עקשנית", "קטנונית", "פחדנית" ושאר מחמאות שמלוות בדרך כלל בצקצוקי לשון דודתיות הם דבר שיש להעלותו על נס.
אני לא בררנית, תאמינו לי, אני לא.
עד כדי כך שכשנשאלתי לאחרונה על ידי אישה נחמדה שחפצה ביקרי מה אני מחפשת בבחור, עניתי ביבושת "שיהיה לו דופק".
אבל כשנדרשתי לסוגיה ברצינות הסברתי לה, בדיוק כמו שאני חוזרת ומסבירה לאמא שלי ולדודות שלי ולאחרונה גם לאחיינים(!) שלי שהצטרפו לקואליציה נגדי, שאני לא מחפשת יורש עצר נסיכי ולא דמות מופת אגדית. אני מחפשת מישהו שיתאים.
"מתאים!" נוחרת דודה שולה בבוז "אין דבר כזה "מתאים". לכל אחד יש את השיגעונות שלו, שצריך להתרגל אליהם. בשביל שמשהו יתאים את צריכה להתחתן עם עצמך. נכון מגוחך? אז יאללה, תפסיקי להיות בררנית".
יודעת מה, דודה שולה? אם סירוב לפניה של אדם בן 61 באתר היכרויות (ולזכותי יאמר שעשיתי את זה בנימוס) מעיד על בררנות- אז אני בררנית.
*
מה כבר לא נאמר עלינו, הרווקים המאוחרים?
הוכנסנו למארז אחד גדול וקטגורי שעליו הודבקו תויות ובולי סטיגמות שמאופיינים ברחמים ובצער או לחילופין בהאשמות כוללניות.
אין לי הרבה לחדש בנושא שנדוש מעל כל במה אפשרית, גם להביא את דבר הרווקים איני חפצה. כל רווק הוא עולם ומלואו ואין להחיל על אחד את תכונות האחר, לרבות הסיבות להמצאות בסטטוס הזה.
ולמרבה הצער, לא תמיד זה תלוי רק בנו.
אבל , כאמור, רק על עצמי לספר ידעתי.
ואני, רווקה בגיל מטריד, שחפצה בכל מאודי למצוא את החצי השני שלה ולפטור את עצמי מארוחות ערב בודדות מעל לכיור המטבח.
חפצה בכל מאודי ומנסה בכל דרך אפשרית לגרום לזה להתרחש, לרבות דייטים איומים עם טיפוסים הזויים ונסיעות מתישות לכל קצווי ארץ.
חפצה בכל מאודי עד כי העיסוק בנושא תופס חלק נכבד ביותר מסדר היום שלי ופולש גם לתחומים שלא קשורים לחלוטין. רק לפני שבוע ציינתי ביומן שיש לי דייט, סליחה, פגישה, עם אחותי.
חפצה בכל מאודי עד כי פניתי למחוזות שהיו בעבר בבחינת טאבו בעיני ("רגע, אז לבחור יש תפיסה קצת חריגה בנוגע למצוות דרבנן? מה זאת אומרת? אה, הוא מקיים רק מצוות דאורייתא? טוב… נראה, תעבירי לו את הטלפון")
חפצה בכל מאודי וזה לא מצליח.
חפצה בכל מאודי, שזה כואב…
*
סומק אופטימי פשה בלחיי כשנודע לי, לקראת ליל הסדר האחרון, שנסב לשולחן החג בגרסה משפחתית מצומצמת. נטולת דודות.
נושא ארוחות השבת והחג, גם הוא, נדון בכל פורום ואין מי שלא מודע למצוקת הרווק האומלל שאיתרע מזלו להתיישב בין דודה פרומה לדודה מסעודה. זה לא קשור במוצא, במגדר, או במצאי הקולינרי על שולחן הסעודה. ה"נווווווו???" עם הטון המתמשך מרחף מעל הארוחה בין אם הדג מגיע כחריימה או כגפילטע פיש.
רווק שמנסה לברוח מסעודה כזאת אל חיק אלה החולקים איתו את המצוקה הנ"ל מואשם לא אחת בכך שהוא מרפד את עצמו בנוחות ה"ביצתית" , מה שמפחית את הצורך במציאת בת זוג.
זהו שלא. הביצה זה לבינתיים.
הייתי בלא מעט ארוחות ביצתיות. למרות האוירה הנינוחה והמחבקת וההווי החברתי הנעים, כל מי שנוטל חלק בארוחה כזאת וחוזר לאחר מכן למיטת היחיד הסתורה, מייחל לסיומו של הריטואל המייגע הזה, ומפוחד עד אימה מלהיבלע לתוכו, לתוך הבינתיים הגדול והמאיים.
*
אז חשבתי שניצלתי מחוויות מעיקות בשולחן הסדר. הדודות אכן לא אכלסו השנה את שולחן החג, אבל יש לי אחיינים, והם, רבותי, יכולים ללמד את הדודות דבר או שניים.
ממש באמצע המרור (הו, המטאפורה) שאל אילון "נוווווווווווו, מתי תתחתני? את כבר בת… לא יודע… חמישים, לא?"
כן. מבחינתם אני שייכת לדור הנפילים שממש זכה להאכיל סטגוזאורוס.
"אני דווקא לא רוצה סתתחתני!" פסק יואב
אמא שלי התחלחלה. "חס ושלום! תשטוף את הפה כשאתה אומר דברים כאלה!"
רק אחר כך, כשביררתי בשקט בצד מדוע זכיתי לאיחול המלבב, הוא הסביר:
"את הדודה סמביאה לנו הכי הרבה מתנות ומטיילת איתנו. כסתתחתני זה יפסק"
"למה?"
"כי כל הדודות ככה. כסהן מתחתנות- הן הופכות להיות מסעממות".
*
כך שלמזלנו, יש לנו את העבודה שלנו, והחברים שלנו, והחויות שלנו והאחיינים שלנו ומעל כל אלה, האמונה המושרשת בבורא עולם- בשביל להשפיע גם חיוך ואופטימיות רעננה על ה"בינתיים הגדול" והזמני הזה. שיסתיים בקרוב, אמן.
