"מה שאת אומרת זה שאחד מעשרה הוא גבר מכה", אמרתי בחיוך, ובבדיחות ספרתי את הגברים בבית הקפה כשאת ה"בינגו" העשירי הפלתי על יהודי קשיש שישב בפינה ושתה תה. אני ומיכי צחקנו, אבל היא לא צחקה בכלל. "אם אתן חושבות שזה לא ייתכן, אתן טועות", אמרה.
לפני כעשר שנים פנה אלי עו"דנח קורמןמייסד עמותת "בת מלך" המפעילה מקלט לנשים דתיות מוכות ובקש ממני להפיק הצגה בנושא אלימות במשפחה. "תעשי הצגה שתסגור לי את ה"עסק", הוא אמר לי, ואני עניתי ""יש על מה לדבר", ולא ידעתי ושערתי מה עשיתי לעצמי באותו הרגע.
העולם המר והקשה של אלימות כנגד נשים התגלה לי בשנתיים בהן עבדתי על הפקת ההצגה. במהלך השנה הראשונה, שבה ערכתי את התחקיר להצגה, קראתי, למדתי, נפגשתי עם מטפלים ועם עובדות ממקלטים לנשים ובעיקר עם נשים שהסכימו לשוחח עם זרה כמותי, על חייהן ועל הקשיים שלהן. רובן הסכימו לדבר איתי לא משום שהיה בידי לסייע להן, אלא מתוך תקווה שעבודתי תמנע אולי את כניסתן של נשים נוספות למעגל האלימות.
בשנה הקשה הזו שקעתי עד מעל לראש בעולם שעד לאותה עת זו לא יכולתי לדמיין כי הוא קיים בקרב הציבור הדתי.
בחצי שנה שהוקדשה לחזרות להצגה, נפגשנו, מידי פעם, הבמאית מיכי מבורך ואני, עם אחת מעובדות המקלט לנשים דתיות. באחת מפגישותינו ישבנו בבית קפה ירושלמי ואז מיכי שאלה: "אם אחת מעשר היא אשה מוכה – איך זה שאני לא מכירה אף אחת כזו?" העובדת הסוציאלית אמרה לה: "את מכירה, את מכירה", והמשיכה לדבר אולם אז אני עצרתי אותה ואמרתי: "זה אומר שאחד מעשרה הוא גבר מכה". בבדיחות הדעת ספרתי את היושבים בקפה וה"בינגו" העשירי נפל על יהודי קשיש שישב ושתה תה בפינה.
מיכי ואני צחקנו. המטפלת שישבה מולנו לא צחקה.
"אם אתן חושבות שזה לא יתכן, אתן טועות", אמרה.
עשר שנים חלפו מאז ואני עדיין מעלה את ההצגה בפני בנות לפני נישואין ולפני קהלים שונים בכל רחבי הארץ. היום אני יודעת עד כמה היא צדקה. התופעה הזו כל כך יפה מוסתרת, אבל כל כך פושה.
בחוג המשפחתי ובחוג המכרות הקרובות של כל אחד ואחת מאיתנו יש נשים מוכות. כולנו מכירים נשים מוכות, גם אם הן מצליחות להסתיר מאיתנו את מסלול חייהן המר. אין דמות טיפוסית לגבר מכה או לזה שאינו מכה. עובדה זו מסייעת לנו כחברה שהמשפחה היא ערך יסודי בה להאמין כי ניצלנו מהתופעה ולא היא.
אז מה עושים? כיצד פועלים למיגור התופעה? כיצד מתמודדים עימה כאשר חלילה מגלים אותה על סף ביתנו?
ובכן, ראשית יש לדעת, ולדעת פירושו להבין ולהאמין כי התופעה קיימת, ובמימדים קשים. לאחר מכן עוברים ללמוד בפועל את כל מה שניתן על סימניה המוקדמים של ההתנהלות הזו. זו היא ידיעה המוטלת עלינו כהורים, כמחנכים, כרבנים, כראשי ישיבות, כמדריכי כלות וחתנים וכשדכנים. היא מוטלת על כל מי שעוסקים בצרכי קהילה ומשפחה באמונה.
שנית יש להכיר את האפשרויות השונות העומדות לפנינו לסייע. מדובר בסיוע לאישה המוכה, לבעל האלים (שאיננו "מפלצת" וזקוק גם הוא לעזרה וטיפול אמפאטיים, שתכופות יכולים לשנות את התנהלותו), וסיוע לילדים בבניית תפיסת עולמם ככלל ותפיסת זוגיות ומשפחה בריאה בפרט; כזו שאינה שואבת דימויים ומבססת מערך רגשי על חוויות מבית אלים. בנוסף, ראוי שציבור שבו הקהילה ממלאה ערך חברתי והיא בעלת משקל רב בחיי הפרט והמשפחה, יקיים דיון בהיערכות הקהילתית לסיוע לנפגעים ולמלחמה בתופעה.
בימים אלו מתקיימת התייחסות רחבה לתופעה בכל העולם תוך ציון היום הבינלאומי למניעת אלימות במשפחה. עלון "השבת" וארגון רבני 'צהר' נרתמו אף הם למשימת הגברת המודעות לתופעה ולדרכים להתמודד עימה בציבור הדתי.
ארבעת הדמויות הכותבות בעלון זה על נושא האלימות עוסקים באופן שוטף במניעת אלימות והסברה ובמתן סעד, טיפול והצלה לנשים מוכות ומשפחותיהן.
בימים אלו חברנו יחדיו להקמת גוף משותף הנקרא "אימה יתרה" ("לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו" גיטין ו',ב'.) שמטרתו להציף את הנושא ולהגביר את המודעות הציבורית אליו באמצעות קיום ימי עיון לגורמים חברתיים ומקצועיים במגזר הדתי ולתת להם כלים לזיהוי התופעה ודרכי פעולה וסיוע לנוגעים בה. יום העיון הראשון הפתוח לקהל יתקיים ב"ה בשבוע הראשון של חודש כסלו (סוף נובמבר למניינם) בירושלים, והוא מיועד לרבני שכונות, ישובים וקהילות.
פרטים והרשמה לימי העיון השונים (לרבנים, נשות רבנים, מחנכים, מדריכים לקראת חתונה, ולכל המעוניין) ולהצטרפות לרשימת התפוצה ניתן לכתוב ל: eimayetera@gmail.com, בפקס 02-9972123 או בטל': 02-9975230
נועה אריאל היא מפעילת ההצגה "הערב היפה בחיי" והמפיקה של ימי העיון של ארגון "אימה יתירה"
