תרמו לצהר

חלוקת תפקידים בין בני הזוג

מאת צהר

מאז ומעולם, כל המאבקים מתחילים מקביעת גבולות. מדינות נלחמות זו בזו כאשר הגבול אינו ברור. סוחרים נאבקים זה בזה על אזורי סחר וכד'. גם בבית, במשפחה, אחד הנושאים המביאים למתחים בין איש לאשתו הם הגבולות. אשה חשה מאויימת כאשר היא רואה שבעלה נכנס למטבח ומבשל לעצמו או למשפחה. בעל כועס כשאשתו מבקשת ממנו שיישאר בבית וישמור על הילדים, למרות שהוא מפסיד יום עבודה והדבר פוגע בפרנסת המשפחה. אלו כמובן דוגמאות אקראיות המעצימות את הצורך לסמן גבולות, ולקבוע מהם תפקידי הבעל ומהם תפקידי האשה.

יש להקדים ולומר שהאמון בין בני הזוג הוא התשתית שעליה אפשר לסמן גבולות. בעל חייב לסמוך על אשתו ולדעת שהוא יכול לסמוך עליה בעיניים עצומות בנושאים עליהם היא אחראית.  כך הדבר אצל האשה כלפי בעלה. אם אין אמון בין בני הזוג, תמיד יצוץ "יצר הרע" אצל האחד לבחון כיצד בן זוגו מבצע את תפקידו.

חכמים מספרים (יבמות סג,א) שאשתו של רב היתה מצערת אותו. כאשר היה מבקש לבשל עדשים היתה מכינה סוג אחר של קטניות, וכאשר היה מבקש קטניות, הייתה בדווקא מבשלת עדשים. לא פלא הוא שבאותו מקום בגמרא מסופר, שרב היה מברך את ר' חייא דודו, שהקב"ה יציל אותו מדבר הקשה ממות, והוא, אשה רעה. כדברי הכתוב (קהלת ז) "ומוצא אני מר ממות את האשה". אינני ראוי להיות יועץ של רב לעניני זוגיות, אך אם רב היה שואל את דעתי הייתי אומר לו, שיניח את כל נושא הבישול בבית לאשתו ולא יתערב בהחלטותיה, ממילא לא תוכל לצער אותו בכך.

כככל, יש תפקידים ברורים המוטלים על הבעל, ויש תפקידים המוטלים על האשה. חוזקו ויציבותו של הבית תלויים בבעל. תפקידו המרכזי והחיוני ביותר הוא להשרות בבית אוירה של בטחון ורוגע. לעיתים אשה "נלחצת", ואין זה משנה אם כתוצאה ממקק, עכבר, חשש מגנבים או מחבלים. בעיתות שכאלה חייב הבעל לשדר עוצמה. הוא נוטל על עצמו את הטיפול בנושא ומסיר מעל אשתו את האחריות. יחס זה נכלל בלשון התורה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". הכוונה בלמשול היא לא בדרך של רודנות והטלת פקודות, אלא בהנהגת הבית. זו גם הסיבה בגללה הראשונים מפרשים את המילה "שידוך" כתרגום למילה "שקט", זאת מפני שהאשה מקבלת הרבה שקט מחיי הנישואין.

גם נשיאה בעול הפרנסה היא מחובתו של הבעל, כדברי הרמב"ם (אישות יב,ב) שחובת "שארה לא יגרע" היינו מזונותיה.

יש להוסיף, שחלוקת התפקידים משמעותה, חלוקת המטלות בבית לשלשה חלקים: נושאים הנמצאים באחריותו של הבעל שבהם אשתו מסייעת. נושאים הנמצאים באחריותה של האישה ובהם הבעל הוא המסייע ונושאים בהם הבעל והאשה נושאים באחריות במשותף.

נושא הפרנסה, למשל, הוא באחריותו של הבעל אולם אשתו יכולה לסייע בכך. מניסיון מעשי, קשה לסמוך על עבודתה של האשה. הריון, לידה, הנקה ועניינים נוספים, קוטעים לעיתים את רצף העבודה אצל האשה. לכן היא משמשת כמסייעת, כלומר שהאחריות היא אינה עליה.

באותו מבנה, יש נושאים שנמצאים באחריותה של האשה.  "אשתו זו ביתו"- כך לימדונו חכמים. הניהול השוטף של הבית מוטל על כתפי האשה, כשאין סוף לנושאים הקשורים בבית: טיפול בילדים, ניקיון, כביסה, קניות, בישול ועוד. האישה היא זו המכינה את רשימת הקניות. בעלה יכול לבצע את הקניה, אולם גם אז כעוזר ולא כאחראי. אווירת השבת, לעומת זאת, הקידוש, הזמירות, דברי התורה וכו', הנם באחריות הבעל. (ואם הבעל מנמנם תוך כדי סעודה, אשתו רשאית להעיר אותו…)

וישנו גם החלק השלישי שבו הבעל והאשה משתפים פעולה, למשל בקביעת מקום המגורים, חינוך הילדים, הוצאות כספיות חריגות, נושאים רפואיים או טיפולים אחרים. כל אלה נמצאים באחריות הן של הבעל והן של האשה. אלו נושאים שההכרעה בהם חייבת להתקבל במשותף.

במילים אחרות, המערכת הזוגית בנויה כשני מעגלים החותכים זה את זה.

 

 

יש חלק אחד הנתון לאחריותו של הבעל ואשתו מסייעת. יש חלק שני הנמצא באחריות האשה ובו הבעל מסייע. וישנו החלק המשותף, הנמצא באמצע, שם ממוקמות החלטות המתקבלות ע"י תקשורת נכונה, אמון ואהבה. זהו הבסיס הנכון לבנין הבית.