תרמו לצהר

חוצפה שכזו

מאת הרב ד"ר אברהם ליפשיץ

משנה: התלמידים חצופים יותר, נהנתנים יותר ורוצים רק הכל מהר ועכשיו. האמנם זהו פני הדור? אברהם ליפשיץ בוחן דרכי גישור ע"פ השפות השונות של המורים והתלמידים

 

לפני כשנה וחצי קיבלתי מכתב ממורה וותיקה ומצוינת וזה לשונו:

"… לעניות דעתי אנחנו לפתחו של שינוי דור. השפה משתנה, דפוסי החשיבה משתנים, מה שהיה נכון עד היום הוא לא בהכרח נכון לבאות. אני מנסה לזהות מהם השינויים העומדים לפתחנו: דור חצוף שלא יודע שהוא מתנהג בחוצפה. דור שצורך סיפוקים נהנתנים כאן ועכשיו. דור שאין לו סבלנות לשבת. הוא כל הזמן בתנועה ולרוב בפעילות לא חיובית… לדעתי יפה שעה אחת קודם ליצור פתרונות לבעיות הדור. קריאה נכונה של המציאות תעזור לנו לגדל דור ראוי על פי האני מאמין של בית הספר".

לאה גולדברג כתבה שיר נפלא בשם: "דיוקן המשורר כאיש זקן". בבית האחרון היא כותבת:

"אל תנסה ללכת עם הדור,

הדור אינו רוצה שתלך עם הדור

הדור הולך למקום אחר

ולך אין הזמנה.

אל תנסה ללכת עם הדור,

הדור אינו רוצה שתלך עם הדור.

הדור רוצה אותך היום לקבור

ולהנחילך לדורות אחרים."

לדעתה של המשוררת, לא רק שיש פער בין הדורות,  אלא כיוון הקריאה הוא קשה עוד יותר: "הדור אינו רוצה שתלך עם הדור, הדור הולך למקום אחר ולך אין הזמנה!". יחד עם זאת, בחלק השני, מסתבר כי למרות ההליכה של דור הבנים למקום אחר, באופן פארדוקסאלי הם זקוקים מאוד לאמיתות החיים והם מבקשים להנחיל את הדור הקודם  "לדורות אחרים". זהו תיאור דואלי שאולי מביע יותר מכל את אותו "פער דורות".

פרופ' עודד שרמר הגדיר פעם את תרבות המורים כ"תרבות החובות" ואת תרבות התלמידים כ"תרבות החוויה". המורים מדגישים את האופי, מתעקשים על סדר, ביטחון, יציבות, אחריות ושליחות. התלמידים מדגישים את הסיפוק, ההנאה, הענג, הריגוש, הכמיהה לאהוב ולהיות נאהב ואת המקום לאגוצנטריות שבו "רק אני יודע על עצמי, את צרכי והמתאים לי".

כולנו מכירים את השוני הנ"ל בין התרבויות בהבדלים בסגנון הדיבור, בלבוש, בהופעה, בחשיבה, קביעות מול ספונטאניות, חדות מול עמימות ועוד. איך מתמודדים עם הפערים הללו. פרופ' שרמר מציע לעבור "מכוח הסמכות"- ל"תרבות של אמון" כי האמון בבסיסו כולל את קבלת השונה, ומכאן יכולה להיווצר דרך חדשה.

הרב זצ"ל כתב ב"אורות התשובה" כי אחת ממעלותיה של התשובה היא היכולת לוותר על העקשנות. "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהיתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה… כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי…".

במילים אחרות: אסור להישאר מקובעים. אסור לומר לעצמנו: "ככה זה", או לחילופין לומר לתלמידים "כך מתנהגים בבית-ספר כי אלה הכללים". יש צורך להקשיב גם לשינויים ולהיות מסוגלים לוותר על העקשנות.

אין הדבר אומר כי אנו מוותרים על הגבולות. ברור לכל כי חינוך יכול להתקיים רק בתוך מסגרת וכללים ברורים. אולם אל לנו לאחוז רק בכך. לעתים התעקשות יוצרת חיץ. יש מקום למחויבות ההלכתית, למסגרת המחייבת, ל"מורא אב ואם ומורא רבך"- אך חשוב לזכור את דברי בעל "חובת התלמידים": "לא די ללמד את הנער שחובה עליו לשמוע לקול המחנך, כי לא יועיל בזה בלבד… אלא העיקר להכניס בליבו דעה זו שידע שהוא המחנך (של עצמו), ולא קטן ונער הוא". צריך להעביר את האחריות החינוכית לילדים עצמם.

מסר זה יכול להתקיים רק ב"תרבות המעגל" שבו יושבים בצוותא מורים ותלמידים, ללא "פוזות" ומשחקי תפקידים, ומנסים בצורה כנה ובפתיחות להגיע למפגש אמיתי. ב"תרבות המעגל" כל אחד מביא את "הטוב" שבו והמיוחד שבו לחבורה כולה שמורגלים בהקשבה הדדית, כנה, עם נתינת מקום לכל אחד, להיות "הוא" עצמו, ולהביא את עצמו לידי ביטוי.

לפני למעלה ממאה שנים (בשנת תרס"ו) כתב הרב זצ"ל את מאמר הדור. הרבה  קולמוסים נשברו ביחס לשאלה האם מאמר הדור רלוואנטי לימינו או שהדברים היו  נכונים רק לזמנם ולתקופתם, והיום הרב היה כותב מאמר "הדור" אחר ושונה לגמרי. כך או כך, אנחנו ננסה לקחת את העקרונות שכתב הרב במאמר, ולהסב אותם לנושא שלנו.

א. הדור החדש- דור הבנים הוא דור מצוין ! "נמצא בו המון דברים טובים,רגשות עדינים ורצונות  נכבדים… יש בו רגשי חסד, יושר משפט וחמלה."

ב. לחדור פנימה – "אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו "-  מי שרוצה לנסות לחנך, חייב לעמוד על טיבו של התלמיד ולהכיר את נקודות האור שהוא  שופע.

ג. דור מורכב- "מוזר הוא הדור הזה ,שובב הוא , פראי הוא, אבל גם נעלה ונישא". אותו תלמיד שלא תמיד קם לתפילה בבוקר, הוא התלמיד שבמניין קרליבך ירגיש חוויה מרוממת ויתפלל מתוך ליבו.

ד.  דיבור גבוה אמיתי ופשוט – יש אפשרות להעמיד תלמיד על דרך החיים הנכונה, אם נדבר בשפה יותר פשוטה ונמוכה.

ה. להעדיף את "דרך הישר" על דרך "הכובש" – יש שלב שאדם זקוק לדרך של "כובש"- מאבק מתמיד להציף את כוחותינו הרעים "לכבשם" ולבטלם. אך ישנה גם המדרגה השנייה היא "היושר"- בגישה זו אדם מבטא את עולמו הפנימי הטוב, הישר והמאמין- "אז יצא היחיד מכלל עבדות ויהיה בן חורין, מאושר..עטור בעבדות העליונה".

ו. " תורת חיים "ממקור החיים" – כשהתורה נלמדת לא ככפיה, לא כ"כבישה" ולא רק כציווי, אלא מגיעה מזרימתם הטבעית של החיים ומאמון ביושר הפנימי הטמון בתלמיד, מתאפשר חיבור בין דורי של אחווה ודיבוק החברים.

ז. "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"- כתב הרב זצ"ל: "וכל אחד מחברו ייקח את כל הטוב, את כל הנאה והכשר…שכל אלה יביאו להכרת נאמנה שרק ע"י ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן תבוא ישועה ותצמח גאולה".

 

הרב ד"ר אברהם ליפשיץ הוא ראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך