תרמו לצהר

אין הדבר תלוי אלא בי

מאת צפריר קופרמן

לפני

שתיים לפנות בוקר ואני לא נרדמת. כבר שלוש שעות שאני מתהפכת מצד לצד. כועסת, פגועה, מרגישה חסרת אונים. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על העניין. למעשה הוא עולה לדיון כמעט בכל ערב: צריך לפנות לייעוץ. אני מרגישה כל כך צודקת! איך אפשר שלא? אני עובדת קשה מאוד בבית, מטפלת בארבעה ילדים וגם מחוץ לבית במשרד. אני 'מתקתקת' הכל. ניקיון, כלים, כביסה, שיעורי בית עם הילדים, אסיפות הורים, מה לא.. ובכל יום, כשדניאל חוזר הביתה מאוחר, תמיד אותן טענות ומענות. תמיד ביקורת! איך הוא לא רואה כמה שאני מתאמצת? איך הוא לא רואה שבעומס עבודה גדול כל כך, אני עושה את המקסימום האפשרי, ואף יותר? ציפיתי לזוגיות אחרת. חלמתי על ישיבה בלילה עם כוס תה חם. שישמע את מה שעבר עלי, שיקשיב, שיבין, שיתמוך… נלך לייעוץ! אם ממני הוא לא מקבל – אז שיקבל מאיש מקצוע! הוא בודאי ילמד אותו מהי זוגיות נכונה!

 

פגישה ראשונה

התיישבנו על הכורסאות, שטחתי את ענייני, הסברתי עד כמה אני פגועה מביקורת חוזרת ונשנית שמוטחת בי שלא בצדק. ביקשתי שינוי. אמרתי ששנינו צריכים לבדוק את עצמנו. חשבתי מה בעצם אני צריכה לבדוק בעצמי? נכון שאמרתי שגם אני צריכה, אבל לא ממש התכוונתי. הבעיה היא לא אצלי. הבעיה אצלו- אצל דניאל ולכן עליו להשתנות.

 

לאחר שבוע

אנחנו ממשיכים לדבר עליי. נכון, אני זו מרגישה במצוקה, ואני בטוחה שהפתרון למצוקתי תלוי בדניאל אם רק ילמד להבחין בקשיים ובעומס שעלי. כאשר הוא ישתנה – הכול ייראה אחרת.

מה הוא אומר, שאם אני במצוקה יש לי בעיה? נכון, באמת יש לי בעיה, אבל הבעיה הזאת יכולה להיפתר אם דניאל ישתנה. כן, לזה אני מצפה! אני שומעת את היועץ אומר שאי אפשר להכריח אדם אחר לפתור את הבעיות שלי ולכן גם אי אפשר להכריח בן אדם אחר להשתנות, גם אם הוא בעלי. הוא אומר שדניאל לא ישתנה רק כי אני רוצה. אז מה עושים??

אני יושבת ומדמיינת לעצמי: לו רק דניאל היה מסכים להשתנות, יהיה לי נוח הרבה יותר. הדברים היו מתנהלים סוף סוף בדרך שלי. בדרך שלי!

 

בבית

אני שומעת את עצמי שוב עם המילים המוכרות האומרות "בדרך שלי", "בדרך שלי" והאמת היא שדי! נמאס!  "בדרך שלי" זה בעצם להמשיך להיות לבד, ואני הרי חיפשתי להיות ביחד. חיפשתי קשר, חום, אהבה. אני מתחילה להתבלבל.  מה באמת אני רוצה? מי פה צריך להשתנות?

 

עוד שבוע עבר

היום הבנתי משהו. לא נעים לומר, אבל כנראה שאני מרוויחה מהמצב שנוצר. אני הרי אומרת שאני לוקחת את כל האחריות משום שאני מוכרחה ושזה בגללו, אבל, עם יד על הלב, האם זה נכון? אולי אני לוקחת את כל האחריות עלי כי פשוט מתאים לי להיות "הצודקת"? "צודקת" אבל לבד… אני שואלת את עצמי האם אפשר להתנהל אחרת? איך אני מאפשרת לעצמי לוותר על "הדרך שלי", על עמדת השליטה? אני מרגישה שבוויתור הזה טמון רווח אמיתי. האם זה אומר שהמפתח לשינוי היה כל הזמן אצלי? מוזר… בתחילת התהליך הייתי בטוחה שאם דניאל ישתנה הכל יהיה בסדר, והנה פתאום המצוקה הפכה להזדמנות לתקן משהו בתוכי. בתפיסה שלי. וכן, זה אפשרי!

הערה: האירועים – מהחיים, הדמויות – בדויות לחלוטין.

 

צפריר קופרמן הוא פסיכולוג קליני, יועץ אישי, זוגי ומשפחתי. קליניקה בגוש עציון ובירושלים 0543354199