הבהרה: בפינות הקודמות עסקנו בנושא החרקים במזון והדרכים לפתרון הבעיה. קבלנו על עצמנו להמשיך לעסוק בנושא, אך איננו יכולים לעשות זאת מאחר ונושא החרקים בקטניות, בקמח ובפירות יבשים שנוי במחלוקת בין החוקרים והמעבדות העוסקות בנושא זה (יש מי שמערער על מיומנותם של חלק מהמעבדות). אי לכך החליטה הרבנות הראשית לבדוק את הנושא במעבדות ניטרליות ומקצועיות לפי אמות מידה הלכתיות. מכיוון שבדיקות אלו לא נעשו עדיין, הרי שרק בע"ה בקיץ הבא עלינו לטובה (שהיא עונת החרקים) נוכל לבדוק את הנושא בצורה מקצועית ונשמח לדווח לציבור כאשר יהיו בידינו המסקנות. עד אז לא נוכל לקבוע עמדה בנושא, למרות שהתחייבנו על כך.
שאלה: אני קורא מתמיד של פינת הכשרות שכבוד הרב מפרסם. אני משתדל להדר במצוות ובכללם גם בכשרות. מכיוון שברור לי שהכשרות של הבדצי"ם מהודרת יותר, אינני מצליח להבין את הכיוון הכללי של הרב האומר להעדיף בכל מחיר את הכשרות של הרבנות. הרי יש הבדל ברור לטובת הבדצי"ם בעניין הידור בכשרות, אז מדוע לפסול?
תשובה: אמנם כבר עסקתי בעבר בנושא זה, אולם אנסה לענות הפעם לשאלתך מזווית ראיה נוספת. כתלמיד ישיבת מרכז הרב התרגלתי לשמוע פעמים רבות ממו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל את המושג 'מסירות נפש למען עם ישראל'. במילים הללו התכוון הרצי"ה לא רק לנכונות להקריב את החיים למען העם, אלא גם "לויתורים כואבים" בתחום הרוחני כדי לקדם את העם מבחינה רוחנית.
כך נהג משה רבנו כש"איים" על בורא העולם בחטא העגל ואמר: "ועתה, אם תשא חטאתם, (מוטב) ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב ל"ב, בתרגום יונתן בן עוזיאל). משה היה מוכן לסכן את עתידו הרוחני בהתבטאות "שאינה ראויה" כלפי הקב"ה בכדי להציל את עם ישראל. ברור לכל שהתנהגותו של משה לא נבעה מזלזול בבורא העולם, מחוסר אמונה או כפירה חס ושלום. משה פעל מתוך נכונות להקריב את עולמו הרוחני ואת העולם הבא שלו למען העם ( שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 348). כך עשה גם אהרון הכהן כ"שהתנדב" לחטוא בעצמו ולעשות את העגל. הוא עשה זאת בכדי להציל את העם מחטא חמור יותר של הריגת כהן ונביא (לאחר שהרגו את חור). מתוך כך לקח אהרון על עצמו לחטוא כדי ל"זכות" את העם בחטא חמור פחות שממנו יוכלו לחזור בתשובה (ע"פ סנהדרין ז' ב') .
בתלמוד מסופר על רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת לפני תפילה והיה חסר עשירי למניין, ומשום כך הוא שחרר את עבדו הכנעני בכדי שזה ישלים מניין לתפילה (עבד כנעני שמשתחרר ע"י אדונו, הופך מידית ליהודי). הגמרא שואלת כיצד שחרר ר' אליעזר את עבדו הרי התורה אוסרת לשחרר עבדים כנעניים וצוותה "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כ"ה מ"ו)? הרי גם חז"ל למדו מכאן שהמשחרר את עבדו עובר על מצוות עשה? עונה הגמרא שכדי לזכות את הרבים במצוות תפילה במניין מותר לעבור על מצוות עשה. (גיטין ל"ח ב).
סיפורים דומים לזה מופיעים במקומות שונים בתלמוד (מובאים בעירובין דף לב עמוד ב .תוספות בד"ה ולא ליעבד ) ומכולם עולה תמונה לפיה בכדי להציל את הרבים מותר לאדם להקריב את עולמו הרוחני ולעבור עבירה. לאנשים ברמה רוחנית גבוהה ומהדרין במצוות דרך זו אינה רק היתר אלא חובה (שיחות הרב צבי יהודה , שמות עמ' 347 ובהערה 87א, הקדמת מהריא"ז ענזיל לספר אבני מילואים).
נמצאנו למדים כי מאחר ורמת הכשרות היום בישראל היא בדרך כלל טובה, והאוכל ממנה בודאי שאינו עובר על איסור ואינו נדרש לחטוא, ראוי לחזק את מערכת הכשרות של הרבנות ולו בכדי שרוב תושבי ישראל ימשיכו לאכול אוכל כשר. גם אם אקבל את הנחת היסוד שלך שהאפשרות להדר במצוות בכלל ובכשרות בפרט נראית קלה ובטוחה יותר בכשרות המגזרית של הבדצי"ם (דבר שאני לחלוטין איני בטוח בו, וגם אם לא היו בעיות כלשהן בכשרות המגזרית (ולא זה המצב), עדיין הדרך הזו אינה נכונה, ובודאי שאינה דרכם של המהדרין במצוות. דרך שבה אדם דואג לרווחתו הרוחנית ומתעלם משאר העם אינה דרכם של גדולי ישראל המהדרין במצוות. הדרך הראויה להדר במצוות עוברת דרך מערכת הכשרות שדואגת לכלל ישראל, ומתוך כך להדר במצוות מבלי לפגוע במערכת זו. מחלקה לכשרות למהדרין בתוך מערכת הכשרות הכללית היא הפתרון הראוי (כפי שקיים ברוב המאכלים בישראל בתחום הבשר, העוף, מוצרי חלב, המאפה ודומיהם).
אסיים את דברי בסיפור המובא במכתבו של מו"ר הגר"י אריאל שליט"א (המובא בספר לחם אבירים עמ' 96): "שח לי ראש עיריית ת"א: 'לשם מה ת"א זקוקה בכלל לרבנות, הרי אפילו אנשים דתיים לא סומכים עליה. אילו יכולתי הייתי מוותר על כל המוסד הזה…". סיפור זה ממחיש עד כמה ההימנעות מאכילת מוצרים בכשרות הרבנות היא נושא טעון ובעייתי ומהו הנזק הנגרם לכלל ישראל בגלל הימנעות שכזו. דווקא חיזוק מערכת הכשרות הכלל ישראלית מקרינה על העם כולו ומזכה אותו בבחינת "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (הפטרת שבת בשלח).
הרב משה ביגל הוא רבה של מיתר ומרבני 'צהר'. לתגובות ושאלות: mbiegel53@gmail.com
