"מבחינתו, אם אני רוצה את החופש שלי-אני צריכה לשלם"

רווית הייתה נשואה בסך הכל חודש, עד שגילתה שבעלה מכור להימורים. ואף שוויתרה על הכל – הוא ממשיך לסחוט אותה למעלה משנה. שירה נישאה בשידוך לבחור מעורער, אך בית הדין לא ממהר להשיב לה את חירותה, וטל אור לא ידעה מה לעשות עוד כדי לשכנע את בעלה לשחרר אותה. שלוש נשים, שלושה סיפורים, בית כלא אחד. ישראל 2016

מי שיצאה מהבית רק עם המזוודות, ההיא ששלמה חובות הימורים (אבל הסוף עוד לא נראה לעין), וזו שנגררת כבר שנה עם גבר מתעלל (שדורש כסף בשביל לשחרר אותה לחופשי): מתן גט הפך לכלי מיקוח לגיטימי במדינת ישראל, סביב ויתורים מפליגים על רכוש ואפילו על ילדים. וגם אחרי הוויתורים, לא בטוח שהגט המיוחל יגיע במהרה. שלוש נשים שמלוות על ידי ארגון "יד לאישה" מבית "אור תורה סטון", מספרות על הרגע שבו גילו שטבעת על האצבע יכולה להיגמר בישראל בשלילת חירותן.
זה התחיל כמו תמיד באהבה גדולה. טל אור (39, כל השמות בכתבה שונו לבקשת המרואיינות), סמנכ"לית בחברה ממשלתית לא האמינה שזה קורה לה: "עד שזה לא פוגש אותך פנים אל פנים, את לא מבינה מה זה אומר שאת רוצה להתגרש, והוא לא. אני אדם מאוד שמח ומאוד אופטימי. פשוט התחתנתי עם הבנאדם הלא נכון, ובישראל זו טעות בלתי נסלחת".
בני הזוג נישאו לפני שש שנים. "הייתי אז בת 33, לא ילדונת. הייתה לנו אהבה גדולה, ענקית, עצומה, הוא היה החבר הכי טוב שלי. הכרנו שנה וחצי לפני הנישואים; שום דבר פתאומי או חפוז. הוא הגיע מבית קשה עם מורכבות פנימית מאוד גדולה. משהו בי כנראה רצה להיות זו שתדאג לו. אבל הפערים בינינו רק הלכו והתפתחו. הוא לא עבד בכלל, ותקופות מאוד ארוכות היה תלוי בי כלכלית. אחרי ניסיונות לא פשוטים להרות וחמש הפלות שהשפיעו על שנינו, החלטתי שהגיע הזמן לחתוך".

איך הוא הגיב לזה?

"בהתחלה הצלחתי לשכנע אותו שזה הצעד נכון. האמנתי שכבעל ואישה זה לא עובד, אבל באמת האמנתי שנוכל לסיים את זה בצורה מכובדת. חתמנו על הסכם משותף שבו אני, פחות או יותר, מוותרת על הכל. לא קנינו בית, אבל היו רכבים,

Sad woman hug her knee,nobody

חסכונות, וכל מה שצברנו בשנים שחיינו יחד. יצאתי רק עם בגדים במזוודה. יש לי עבודה טובה, עזרה מההורים, ובאמת הייתי במצב שיכול היה לאפשר את הוויתור הזה. למישהי אחרת זה לא היה אפשרי. אבל למרבה הטרגדיה, גם זה לא עזר".

בבית הדין הרבני, החליט מ', בעלה של טל אור, שהוא לא מעוניין לתת גט. "הוא החליט שהוא רוצה

'שלום בית', ואז הוא הפסיק להגיע לדיונים. עורכת הדין שלי לא ממש תפקדה. הבנתי שאם לא אשנה גישה, אני בבעיה".

פקיד בבית הדין הרבני שמצא את טל אור ממררת בבכי על ספסל, הגיש לה פלייר של ארגון "יד לאישה", ומאותו הרגע השתנה קו הפעולה. "בית הדין קבע שהוא חייב לתת לי גט. בהמלצת הטוענת הרבנית שלי, דינה ריישטיק, העסקנו חוקר פרטי שיאתר אותו – והוא הלך לכלא. הלך לכלא באמירה שהוא בחיים לא ישחרר אותי, אבל כמה ימים אחרי, כשכבר הייתי שבורה לגמרי ונואשת, הוא התחרט והחליט לשחרר".
"חשוב לי שכולם יבינו שאפשר לשלול חירות מאדם במדינת ישראל. וזאת במצב שבו אפשר למצוא פתרון הלכתי לגירושין חד-צדדיים. אני יכולה להגיד שבמקרה שלי בית הדין היה הכי מתחשב, ועשה כל שביכולתו. אני יודעת שזה לא תמיד ככה. התקופה החשוכה ההיא הייתה לחיות בלי לחיות; לא להיות מסוגלת לחשוב ברור, לא לישון בלילות – ועל מה? נגררתי שנה שלמה. הגיע הזמן שנשים יפסיקו להיות כלי משחק במקום הזה".
טל אור שנמצאת היום בזוגיות חדשה אפילו לא חושבת על חתונה: "המילה חתונה גורמת לשנינו להתפקע מצחוק", היא אומרת בישירות. "אני לא נותנת יותר לאף אחד לשלוט בגורל שלי. אנחנו כרגע חושבים על ילד משותף, אבל נישואין? זה לא יקרה יותר. לא עד שיתחולל פה שינוי".

רווית: "הייתי נשואה חודש. אני פרודה יותר משנה"

טל אור לא לבד. מי שעדיין נמצאת בעיצומו של מאבק על חירותה היא רווית, בעלת עסק בת 30, שהספיקה להיות נשואה חודש אחד בלבד לפני שעזבה את הבית. מאז עברה כבר יותר משנה, והגט עדיין לא נראה באופק. "היכרנו ברכבת. הוא עבד שם, ואני הייתי בדרך לעבודה כמנהלת חנות. ככה זה התחיל. היום אני יודעת להגיד שהיו סימנים, אבל אז לא ידעתי לקרוא אותם"."האמת היא שתכננו להינשא עוד מוקדם יותר, וביטלתי את החתונה חודשיים לפני. גיליתי בבית טופסי 'טוטו' ו'ווינר' בכל מני מקומות. לא ידעתי אז מה זה אומר 'מהמר'. מבחינתי, הימורים היה למלא טופס בדוכן, או לנסוע לקזינו באיזו חופשה. הכעס אז היה על עצם ההסתרה. לא על ההימור. גם האחים שלי ממלאים טפסים. לא הבנתי שפה זה סיפור אחר".

בני הזוג נפרדו לשמונה חודשים, שבמהלכם הוא המשיך להיות בקשר עם בני משפחתה ואחיה,עד לקמבק המיוחל. "הוא היה בחור מקסים, מאוד חברותי, נכנס ללב של אנשים, כל הזמן אמר שהוא מצטער ושאם רק אתן לו הזדמנות – הוא יוכיח לי את זה. הסכמתי לשלושה חודשים, שבמהלכם בדקתי אותו בזכוכית מגדלת, והכל היה טוב ותקין".

"לאט-לאט החלו לצוץ סיפורים נוספים. אקסיות שבאו וטענו שהוא חייב להם כסף. הוא סיפר לי שהסתבך ביבוא של מוצרים, ושהשותפים שלו הפילו אותו בפח. הסכמתי לעזור לו כי חשבתי שזה עניין חד-פעמי – והערכתי את גילוי הלב. לקחתי הלוואה, שילמתי יחד איתו את החובות, התקשרתי לאנשים לוודא שהכל הוחזר והכל בסדר. כשהשקל האחרון שולם, התחתנו. ואז, חודש אחרי, הסיפור התפוצץ".

"ניגש אלי חבר שלו וסיפר שהוא חייב לו הרבה כסף. הוא אמר לי: 'יש לי שני צ'קים שלך שהוא הפסיד בהימורים'. ואז הוא מספר לי על הימורים באינטרנט. הוא הראה לי את התגובה שקיבל ממנו על הפנייה אלי: 'היא לא יודעת כלום. אם תפנה אליה, לא תראה בחיים את הכסף', רק אז הבנתי שנפלתי חזק".

רצתי הביתה לבדוק את פנקס הצ'קים, ו-14 היו חסרים. התחילו לפנות אלי אנשים מכל מקום: חברים, אחים שלי, בעל הבית של הדירה שבה גרנו, אפילו שכנים, השוק האפור, מה לא? הוא היה נוכל מדהים. אנשים נפלו בפח. לקח לי חודש לסגור הכל, עסק משגשג שהקמתי במו ידי. לסגור שכירות עם בעל הבית, לסגור חשבון בנק שהוא רוקן והייתי חייבת בו מאות-אלפי שקלים שהוא לקח. פשוט לקחתי את הרגליים והלכתי, לא לפני שתיעדתי את כל הפניות של אנשים, הכסף החסר, הכל".

בית הדין הרבני התחיל, לדבריה, בתור הפתעה טובה. "שמעתי סיפורים שהם יהיו לצדו. אבל כל ההוכחות שהצגתי שכנעו אותם שלא להסכים לשלום בית שביקש. אבל משם והלאה? הם 'לוקחים את הזמן'. קובעים דיון, ואז עוד חודש עוד אחד".

במקביל, בן זוגה של רווית בוחר להמר על כל הקופה. "יש לו דרישות והוא טוען שהחובות שלו הם שלי, אז שאשלם. בתור מי שמנסה לשקם את עצמה מחדש עם אפס חסכונות, כי הכל הלך עליו, אין לי שום יכולת או רצון לשלם עליו לנצח. אבל מבחינתו, אם אני רוצה את החופש שלי, אני צריכה לשלם על זה. הייתי נשואה חודש – וכבר מעל לשנה אני פרודה ולא רואה את הסוף. לא רואה שהם (בית הדין) עושים לו סוף. זו מציאות לא נורמלית מבחינתי. אני צעירה, רוצה לפתוח בחיים חדשים, וחופש זה משהו שפשוט אין לי".

שירה: "הייתי מתחננת מחוץ לדלת עם תינוק בידיים"

גם עבור שירה "חופש" זה מושג שהוא בגדר חלום כרגע. היא בחורה OAIJXJ0מבית דתי בצפון הארץ, והכירה את בן-זוגה בשידוך. "הוא היה נראה לי אדם מאוד עדין ונעים הליכות, טוב לב. כל מי שההורים שאלו עליו בשלב הבירורים – אמר את אותו הדבר. הרגשתי שאין לו מספיק חברים בגילו, אבל לא הבנתי שזה הרבה יותר עמוק מזה".

לדבריה, קצת אחרי החתונה החלו לצוץ "המוזרויות" שלו, כדבריה. "הוא היה חסר טאקט לחלוטין. פשוט נעדר כישורים חברתיים מינימאליים. מאוד מהר התברר שיש לו בעיה רפואית שמונעת מאתנו להביא ילדים. ההתנהגויות שלו החמירו, וכולם הסבירו לי שהוא חווה את זה כפגיעה בגבריות שלו, וברגע שיהיו ילדים – הכל יסתדר".

"עברתי טיפולי פוריות מאוד קשים, למעשה בגללו, ללא שום תמיכה. כל הזמן קיוויתי שברגע שיהיו לנו ילדים, הוא ישתנה ויירגע. אבל זה רק החמיר. הוא הפך לשתלטן, התלונן על כל דבר, לא היה מרשה לי לצאת מהבית, ניסה להגביל קשר עם חברות והורים, היו התקפי קנאה מטורפים שאני כאילו מסתכלת על גברים אחרים. הוא בקושי עבד, ובעצם נאלצנו להסתמך על הפרנסה שלי, כמורה".

כשנולד בנם המשותף, המצב לדבריה החמיר אף יותר. "הוא פשוט בחר שלא לקחת אחריות על כלום. הייתי צריכה לצאת מוקדם בבוקר, לשים את התינוק אצל מטפלת, ולהמשיך לעבודה וחזור אותו דבר. הכל באוטובוסים. היו מצבים שהוא נעל את הבית ולא נתן לי להיכנס אחרי העבודה. מצאתי את עצמי עומדת מאחורי הדלת, מתחננת עם תינוק על הידיים להיכנס. לפעמים אחרי שעתיים של תחנונים וניסיונות לרצות, הייתי מתייאשת והולכת להורים".

הם ידעו על מה שאת עוברת?

"מעולם לא שיתפתי אותם. כשאמא שלי ניסתה לפתוח את הנושא, תמיד מצאתי תירוצים להגן עליו, והייתי צריכה הרבה כאלה".

מתי החלטת לעזוב סופית?

"יום אחד, אחרי שכבר היינו בייעוץ תקופה, הוא החליט שהוא לא מרשה לי לנסוע לחתונה של חברה עם גיסתי, כי היא נהגת חדשה. הרמתי טלפון ליועץ שהיה לנו, והוא אמר לי: 'תגידי לו שאת מעריכה את הדאגה, אבל זו החלטה שלך'. התגובה לזה שניסיתי לעמוד על שלי הייתה מאוד מהירה. הוא לקח את הכסף ששמתי במעטפה עבור המתנה, ועזב את הבית. הבנתי שלחתונה אני לא אלך. ארזתי תיק לי ולילד, ופתחתי תיק ברבנות".

למה ברבנות?

"שאלה טובה. הזהירו אותי שלא אפנה אליהם, אבל אני אישה דתייה הייתי תמימה. חשבתי שהם יבינו עם מי יש להם עסק. הם
הבינו מאוד מהר, אבל זה לא תורגם למעשים. בכל פעם היו לו תירוצים אחרים למה לא. פעם הוא ביקש כסף, פעם הציב תנאים, ובכל פעם הם הקשיבו לכל בקשה שלו בשיא הרצינות, ונתנו לו את כל הזמן שבעולם. מזונות הוא לא משלם – אפילו את המעט 6שקבעו לו. אבל הם רגועים. אף אחד שם לא ממהר לשום מקום, ואני כבר יותר משנה בלופ הזה".

"החשש הנורא שלי הוא שאם הוא יבין שאני לחוצה על גט, הוא לא ייתן לי במכוון. מצד שני, סוחבים אותי. אני רוצה להמשיך הלאה בחיים שלי. שנות הפוריות שלי מצטמצמות. אני אפילו לא יכולה להגיד שעוד שלושה חודשים זה מסתיים. מבחינתו, הכל פתוח. הם לא מחייבים אותו אפילו בגט. אני שם כמו אוויר. הסבל שאני עוברת לא נחשב, לא נספר, אני לא רואה את הסוף".

פנינה עומר, מנכל"ית ארגון "יד לאישה" שמלווה נשים רבות בתהליכי גירושין שבהם מעורבת סחיטה, לא מופתעת מהתיאורים: "סחטנות גט היא ניצול ציני של המציאות ההלכתית, שבה חירות האישה מונחת בכף ידו של בן זוגה: ברצותו, הבעל יקפוץ אגרופו והיא כלואה לנצח-נצחים. הכוח הזה בלתי סביר. עלינו לעשות כל שניתן כדי לצמצמם מראש את המציאות שבה אחד מבני הזוג סוחט את השני כתנאי לשחרורו מהנישואין".