מוזר מאוד שהמצווה הראשונה שניתנה לבני ישראל כעם היא מצוות קידוש החודש – "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב) אם הבחירה הייתה תלויה בי, הייתי בוחר מצווה 'משמעותית' יותר – ואהבת את ה', שבת, לימוד תורה, יישוב הארץ – מצוות המאפיינות את העם היהודי והמגדירות את ייעודו בחיים. קידוש החודש היא מצווה נחמדה אבל היא רק מצווה טכנית הדואגת שעם ישראל יחגוג את החגים בתאריכים זהים: שכל העולם היהודי יתקע ביחד בשופר, שכולנו נתיישב לאכול מצה בליל הסדר ושנצום ביום כיפור באותו יום.
חכמים דרשו על הפסוק הנ"ל: "אמר רבי יהושע בן לוי: משל למלך, שהיה לו אורלוגין והיה מביט בו וידע, איזה שעה ביום. כיוון שעמד בנו על פרקו, מסר לו אורלוגין שלו. כך אמר הקב"ה: עד עכשיו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסורים בידכם- אם אמרתם הן – הן. אם אמרתם לאו – לאו. מכל מקום יהא החודש הזה לכם "(ילקוט שמעוני, פרשת בא, קצ)
מה המסר העומד מאחורי מדרש זה? כיצד תפסו חכמים את העניין הזה?
על מנת להבין זאת נשוב וניזכר מה מצבו של עם ישראל בעת נתינת מצווה זו.
אחרי תשע מכות מחץ שהקב"ה נתן למצרים, פרעה עדיין עומד בסירובו לשלח את בני ישראל לחופשי. בני ישראל מחכים למכת בכורות ופתאום, קידוש החודש.
במצווה זו הקב"ה מעניק לבני ישראל את היכולת לחשב את הזמן ולהחליט לבד על קביעת התאריכים שבלוח השנה. נראה כי הקב"ה מעניק לנו את הכוח הייחודי הזה משום שהתבגרנו ואנחנו 'גדולים' ומסוגלים לקרוא שעון.
אבל יש פה דבר עמוק יותר.
עם ישראל נמצא כפסע לפני היציאה לחירות. התהליך של הפיכת עבד לבן חורין חייב להיות מלֻווה ביכולת של האדם החופשי להחליט על הזמן שלו, לנהל בעצמו את הזמן שלו ושלא יכפו עליו את זמני היום שלו. אדם חופשי יוצק תוכן משמעותי לתוך הזמן ומעניק לו משמעויות נצחיות. זהו תפקידו של עם ישראל בממד ההיסטורי: לקדש את הזמן ולהעניק לזמן החולף משמעות נצחית.
מחקרים מראים שכאשר מנהלים נתנו לעובדים שלהם לנהל את זמנם התפוקה הייתה גבוהה יותר ויצירתית יותר מאשר כשהעובדים התבקשו לעבוד במסגרות זמן קבועות מראש.
אם כן, הזמן הוא משאב יקר מאוד שבו כל שנייה וכל רגע 'מתבזבזים' ורק אם נלמד לנהל את הזמן וניצק תוכן משמעותי אליו, ננצל אותו נכון.
המצווה הזו היא המתנה הטובה ביותר שהקב"ה נתן לעם ישראל בהיותו לעם.
כותב המאמר:
מאיר מימון, ר"מ בישיבת בנ"ע, ימה אלקנה
