תרמו לצהר

"בזכות הפיוס" בפרשת וישלח

עשרים ושתים שנים חלפו מאז המשבר הגדול בין שני האחים – עשו ויעקב.

עשו אמר במפורש כי מגמתו היא לרצוח את יעקב בשל לקיחת הברכות: "וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשו בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מא).

גם רבקה מעריכה כי עשו מתכוון לממש את איומו, ועל כן היא שולחת אותו למשפחתה בחרן עד יעבור זעם: "… ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן, ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה…" (שם מב-מג). ואכן, יעקב שמע בקולה ובקול יצחק, נעלם מהשטח, והקים משפחה רחבה, עם ארבע נשים ולפחות שלושה עשר ילדים.

האם יצליחו להיפגש אחרי עשרים ושתים שנים? קשה לדעת.

יעקב חושש מאוד מהמפגש, ואפשר שהשנאה תמשיך לשרור ביניהם, עד לכדי סיכון חייו וחיי כל משפחתו. בהגדרה המדויקת של חכמים הוא נערך ל"דורון (תהליכי פיוס), תפילה (בקשת עזרה מהקב"ה), ומלחמה (מאבק עם עשו)". היערכות היא התוצאה של הספק שליווה אותו, והעובדה הייחודית היא שהוא השאיר את כל האפשרויות, ולא התפתה לאחת מהם – לא לתמימות שפיוס בוודאי יצליח, אך היה עם נכונות לאפשר את ההתפייסות, ולא למאבק מלחמתי המבוסס על ההנחה שאין אפשרות לתקן מתח.

כמעט ואין איש עסקים שאינו מוצא את עצמו בסיטואציה זו, לאמור: במצב שבו מתח גדול מן העבר מרחף מעל הקשרים העסקיים שלו, והוא אינו יודע מה נכון לעשות – האם להציע פיוס (בין אם הוא מספר לעצמו את הסיפור שהוא הפוגע ובין אם הנרטיב שלו הוא שהוא הנפגע), או להמשיך את המאבק באופן מתמיד, בלי ליטול סיכונים.

אפשר שמפרשה זו אנו למדים כי טוב שהצעד הראשון יהיה ניסיון פיוס, בדיוק כפי שעשה יעקב בשליחת המתנות לעשו, בהשתחוות לפניו, בחיבוק ובדברי ההתקשרות המחודשת.

נכון שכדי להתחיל בכך צריך לקחת סיכון מסוים, ונכון שאין הבטחה שהמהלך יצליח, והוא אפילו מסוכן, כי אפשר שתכניות הצד השני הן להילחם ולנצל את הנאיביות. אולם, מכיוון שמדובר במצבי ספק, ובחוסר יכולת לדעת מראש מה אכן יקרה – נראה שכדאי קודם כול לוותר על הגאווה ועל סיפורי הצדק, ולנסות להשכין שלום גם במחיר ויתור, וגם כשהסיפור האישי הוא שדווקא המפייס הוא הצודק. בחיים העסקיים אנו מכירים סיפורים רבים של מאבק מתמיד, וחוסר נכונות להתפשר, שגורמים נזק רב לשני הצדדים, ופרשת השבוע שלנו מלמדת שלפחות בשלב הראשון כדאי לאמץ שיח אחר.

כותב המאמר:

הרב יובל שרלו, חבר הנהלת צהר, ראש אגף אתיקה בצהר

וראש ישיבת אורות שאול