הגיע זמן מקדש

פולמוס המקדש לא נח. הדעות חלוקות, הבעיות גדולות, ודווקא משום כך הרב זאב מנסבך מתעקש לצייר כבר עכשיו את היום שאחרי בניין הבית. מתוך כך הוא קובע שאנו חייבים היום מקדש.

ימי בין המיצרים מעלים אצל כולנו מידי שנה את זכרון הבית החרב. מאידך נשאלת השאלה האם יש למה לצפות? האם במדינת ישראל השסועה, הנהנתנית והצרכנית יקום בית מקדש? האם בירושלים בה האשפה בוערת יכון משכן על מכונו?

כמדומני שהתשובה לשאלות הללו היא חד משמעית "כן", ולו משום שרק בכוחו של המקדש לשנות את אורחות חיינו  ולרפא את פצעי הדור.אנו זקוקים לשינוי, ודווקא משום כך אנו זקוקים למקדש. במציאות חדשה זו, עם בוא האביב  כבר לא נשאל יותר "אצל מי אתם בסדר?" או נמלט למלון על חוף הים הבלטי, אלא נעלה ונתרכז בצילו של המקדש המשפחות כולן. בצהרי ערב החג, עת נציג המשפחה יכנס למקדש עם קרבן הפסח המשפחתי, הוא ישחט אותו לקול שירת ההלל. נכון יהיה שם דם, אולם גם המנגל האופנתי-הנוכחי לא ממש מצטיין בצמחוניות יתירה.

לאחר גמר השחיטה של כל הקורבנות,  נצא כולנו לטבע כשכל משפחה תתפוס פינה ושם "תעשה על האש" ותאכל "חבורות חבורות" את הבשר על מצות ומרורים. כך בחגיגה המונית עד ללב הלילה.

למחרת נעלה כולנו להר הבית שם נפגוש אנשים מכל הפזורה היהודית. חלקם יקבלו במעמד המרגש החלטה לעשות עליה סוף-סוף. אנשים שאפילו את שפתם לא נבין, נדע רק מצורת הליכתם (נגד כיוון התנועה) שאבלים הם, ולכן נכנס עימם בדברים, נשתתף בצערו ואגב נקנה לנו עוד חבר.

כאשר נגיע למקדש עצמו נאמר פרק תהילים. מארגני הנסיעות לאומן, לעומת זאת, יישארו מחוסרי עבודה. לא נחזור הביתה מיד, כי למקדש לא "קופצים". נשאר ללון בירושלים, ובערב נצא לרחובה של עיר, שם נצטרף לפסטיבל היהדות הגדול. הנשים יפנו לשיעורים ב"בנין שלם". הגברים יוכלו לבחור בין שעור בישיבת "הר המור" לפאנל של רבני "צהר" בבית אבי-חי. גם ילדינו יתפצלו. בעוד בן אחד ילך לטיש ב"תולדות אהרון" האחר יפליג במכונית לשיעור בישיבת שי"ח. כך נבלה ונמלא מצברים.

 בין לבין נתכבד בסעודות הודיה של יולדות. נוכל להצטרף ולאכול כאוות נפשנו בירושלים מבלי להצטרך או לחשוש לכשרות. לא צר המקום להליכתנו וריחה הנעים של הקטורת מלווה אותנו בכל אשר נלך. מן הסתם לא מעט מבתי המלון בירושלים יהפכו למחוסרי עבודה, שכן כשנחליט לפנות ללינת לילה כל בתי העיר יהיו פתוחים בפנינו. גם בקיץ, לאחר הבשלת הפירות, נשוב לחופשה בירושלים נושאים בכלינו ביכורים. כשביתנו תגיע לפרקה נעלה שוב לשם, ונוכל להוסיף גם בט"ו באב או ביום הכיפורים, או אז בתנו תישאל מן הגמ"ח שמלה לבנה ותרקוד בפסטיבל מציאת בני הזוג, מה שיאפשר לפעילי ישפ"ה טובי הלב, לפנות זמנם למצוות אחרות.

למקרא שורות אלה, יהיו שיאמרו כי איננו ראויים, שהרי איך נסתדר כולנו: חרדים ודתיים, חרדלי"ם וניאו-רפורמים במקדש אחד? על כך נענה בדבריו של בעל "ספר החינוך" במצוות קרבן פסח שאמר "כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

אסיים בדברי רבי יהודה הלוי כי ירושלים אמנם תיבנה כשישראל יכספו אליה תכלית הכוסף,או בפרפראזה על הדברים: מתוך בניין ירושלים והמקדש נזכה להיכסף כיסופים נכונים, ואף לפעול, בתכלית הכוסף!

הרב זאב מנסבך הוא רבה של גדרה ומרבני 'צהר'