תרמו לצהר

תולעת התמיד של הצדק החברתי בפרשת פנחס

מאת הרב חגי לונדין

 

בספר ויקרא למדנו על סוגי קורבנות אותם צריך אדם פרטי להקריב בהזדמנויות שונות בחייו: קורבן עולה, חטאת, שלמים וכדומה; אולם רק כאן, בפרשת פנחס, ישנה רשימה מסודרת של קורבנות אותם נדרש הציבור כולו להקריב במסגרת עבודת ד' בבית המקדש – ביומיום הרגיל, בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים. הרמב"ן בפרשה מעיר שקורבנות הציבור נדחו לפרשה פנחס מכיוון שפרשה זו עוסקת כולה בהכנות האחרונות לפני הכניסה לארץ ישראל. רק כאשר נכנסים לארץ ומתחילים לפתח חיים נורמאליים של עם בריא בעל מערכות מדיניות, כלכליות וביטחוניות – מופיע המושג של ציבור. במדבר היינו אוסף של אנשים פרטיים והתמודדויות היו מסוג מסוים; כעת, שאנו מתכוננים להיכנס לארץ ישראל, אנו פוגשים התמודדות מסוג אחר, אנו נדרשים לשאלה כיצד לנהל חיי חברה מתוקנת.

פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים, עם ישראל כולו נדרש להקריב 'עולת תמיד' – שני כבשים בני שנה. למה דווקא כבשים? כבשים מצד עניינם מבטאים שגרה ותמימות. הכבש אינו יכול להגיע למצבים חריגים, כבש לא רץ מהר ולא מזיק באופן מיוחד; בכבשים יש משהו שליו, רגוע ו'בלי הפתעות'. בחיי היומיום של הציבור צריך להתמודד עם השגרה השוחקת. אדם פרטי יכול לחיות חיי שגרה שלווים ו'להעביר את הזמן' ללא תקלות מיוחדות. בחיי ציבור לעומת זאת, שמטבעם הם רחבים, ההשתקעות בשגרת היומיום יכולה ליצור שקיעה איטית ולהביא בסופו של דבר לקריסה חברתית. חברה יכולה לשקוע בחומרנות ובתרדמת לאו דווקא בגלל יצריות גסה אלא מצד דפוסי ההרגל של החיים. לכן, במקביל לשחיקה היומיומית בא קורבן עולת התמיד שעניינו ליצור מערכת ניגודית שתאבק בישנוניות ובקפיאה על השמרים. צריך להעלות את הציבור לאט לאט, כל יום קצת.

הדברים נכונים גם למישור החברתי-כלכלי. תורת ישראל מכילה מנגנון משפטי ורעיוני מורכב שעניינו לגרום לחברה שלא להסתאב מבחינה חברתית. ישנו חשש שחיי הכלכלה השוטפים והסואנים יגרמו לפערים גדולים מידי בין עשירים לעניים; בין מוכשרים יותר ומכשרים פחות; בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם. מצוות כדוגמת פאה, לקט, שכחה, שמיטה, יובל, צדקה וכדומה – כל אלה אינן מאפשרות לאומה הישראלית להישחק מבחינה חברתית. כל יום ויום אדם ישראלי נדרש להקריב את 'עולת התמיד', אפילו על עני המתפרנס מן הצדקה ציוו חכמים שייתן צדקה, על מנת לעצב בנפשו את מימד הנתינה ולא רק הקבלה. גם בדיני עבודה נדרש אדם מישראל להקפיד על מעשים יומיומיים שישמרו את הצדק החברתי על מעמדו – דיני עבודה כאיסור הלנת שכר, יחס לעבד, ודיני שכיר ונשכר. בתורת ישראל אין דגש על 'מהפכות' חברתיות, ישנו דגש על פעולות הדרגתיות ושיטתיות המחזקות את החברה באופן איטי ומבוקר. המאבק העיקרי אינו בכשלים החברתיים הגדולים (שאף הם זוכים לטיפול אצל נביאי ישראל) אלא בשגרה היומיומית. הדבר דומה לשקית תפוחים הנמצאת בחוץ, אם נשאיר את שקית התפוחים ללא השגחה – עם הזמן התפוחים יירקבו וייעלמו. ישנה תולעת קטנה שלא מבחינים בה, תולעת שמכרסמת באופן איטי והיא המסוכנת יותר מכל – תולעת התמיד. תולע אותיות עולת: "עולת התמיד באותיות תולע שדורשי רשומות הזכירוה כתולע האוכל לאיטו, מהרס בהדרגה את החוסן של אור החיים" או כלשונו של הרב קוק: "עולת תמיד, באותיות תולע, שדורשי רשומות הזכירוה, כלומר התולע האוכל לאטו, מהרס בהדרגה, ומכלה את החסן של אור החיים אשר לעז

 

הקדש, בפעולתו האטית המהרסת תדיר, ובאה הקדושה של התמיד, הפועלת תמיד בלא הפסק עליה של הסמכה, עולת-תמיד, והיא מנצחת את ההשחתה האטית התדירה, מפני שהיסוד הפנימי של הנשמה הלא הוא קדש קדשים" לפיכך בכל יום החברה צריכה לעמוד על המשמר ולהקריב את עולת התמיד – להיאבק מול תולעת השגרה, מול השחיקה היומיומית המכרסמת. להיאבק ולנצח.    

 

    הרב חגי לונדין ר"מ בישיבת ההסדר שדרות, ומרבני צהר