בליל הסדר אנו אומרים בהגדה כי חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כשהיינו ילדים, וגם לאחר מכן, נהגנו לעצור את אבא ולבקש ממנו לספר לנו שוב ושוב את הסיפורים והחוויות מימי השואה תוך שאנו מתעכבים בפרטים הקטנים ביותר; גם באלו שנראים חסרי חשיבות למכלול הכולל של הסיפור. מה הוא לבש. אילו ריחות הוא הריח. עד כמה כאב לו כשנפצע. מתי דמע ומתי לא. על מה הוא חשב, עד כמה התאבל ואל מי הוא מתגעגע. היינו מתעכבים בפרטים הקטנים הללו שוב ושוב בנסיון נואש להכיל בתוכנו את הזכרון השלם באופן הכי מוחשי והכי אמיתי. שכן מהו הזכרון אם לא חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מהשואה.
במשך שנים ארוכות נסתה מערכת החינוך הישראלית להקנות לתלמידים את מורשת וזכרון השואה באמצעות מספרים גדולים ותמונת רוחב כוללות. הנסיון הזה נכשל כשלון חרוץ ופנה מקום להכרה כי דווקא הסיפור האישי מצליח להנחיל את זכרון השואה יותר מכל מיזם גרנדיוזי. תמונה אחת. עדות בודדת. סיפור מסויים. דווקא אלו מצליחים ברוב המקרים 'לשרוט' לנו את הדיסק, ומי שהדיסק האישי שלו נשרט חזקה עליו שיעביר את 'השריטה' הזאת גם לילדיו.
בשנים האחרונות רבים מבני הדור השלישי לשואה מוטרדים מהיכולת לשמר את זכרון השואה ולא בכדי. הימים בהם אנו נמצאים הם חלון ההזדמנויות האחרון העומד לרשותינו, שכן בעוד כ-10 שנים כבר לא יהיו בינינו כאלה שיוכלו לספר את הסיפור בגוף ראשון. למרות שכבר יותר משישים שנה חלפו מאז הסתיימה אותה מלחמה ארורה, מסביבנו עדיין חיים רבבות ניצולים שעוד לא ספרו את סיפורם מעולם לאף אחד. האנשים הללו שייכים לדור השתיקה שעקד את עצמו על מזבח זכרונותיו מתוך מחשבה שכך יוכל לגדל דור בריא בנפשו. הם האמינו שאין עניין להעביר לדורות הבאים את המרור שממנו הם אכלו, ולמרות שאי אפשר לשפוט אותם על כך, אין ספק שמדובר בטעות איומה ונוראה מצדם. אין אפשרות להעביר זכרון מתוק בלי להבין את יסוד המרירות, ואין דרך להבין את ראשוניות החיים וסוד ההישרדות שלנו כחברה מבלי להיחשף למציאות אותה חוו ניצולי השואה וממנה הם באו.
אולם ניתן עדיין להספיק ולחלץ את הסיפורים הללו, אם כל אחד מאתנו יאתר וידובב במשפחה, בשכונה או בסביבה הקרובה את אחד מאותם ניצולים שעדיין שותקים ויחלץ מהם את הסיפור שהם עוד לא ספרו. המבצע הזה שבו אחד מאתר אחד ודור שלישי מדובב דור ראשון הוא סוג של מצוות עשה שהזמן גרמה, שכן אם לא עכשיו אימתי. הסיפור הוא המסר וככל שהוא יהיה אישי יותר ורווי בחוויות, בתיאורים, תחושות ופרטים, מובטח שהזכרון גם ימשיך הלאה אל הדורות הבאים. המבחן הוא אם בעוד עשר שנים כל ילד ישראלי ידע לספר לפחות סיפור אחד מהשואה. אם אכן נצליח להגיע למצב שכזה, הרי שנוכל גם להיות בטוחים בהצלחתנו להנחיל את הזכרון הלאה. שכן סיפור שהולך עם ילד הוא לא רק סיפור. הוא גם חוויה אישית שנושאת בתוכה מטען של זיכרון שממשיך הלאה.
