משנה: בגמרא מובא סיפור ידוע על התרחשות מיוחדת שארעה לר' ישמעאל כהן גדול בעיצומו של יום הכיפורים בבית קודשי הקודשים. הרב דניאל דויטש לומד מהסיפור על מה שניתן לשאוב מאגדה זו לקראת יום הכיפורים.
לפני מספר שנים פרץ לתודעתנו שירו המיוחד והנוגע ללב של הזמר אברהם פריד "תניא".מילות השיר לקוחות מתוך הגמרא במסכת ברכות (ז.) המתארת אפיזודה שהתרחשה לר' ישמעאל כהן גדול בעיצומו של היום הקדוש, יום הכיפורים, בתוככי קודש הקודשים: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי לפניי ולפנים להקטיר קטורת. וראיתי אכתריא-ל י-ה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא. ואמר לי: ישמעאל בני- ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו!"
מספר תמיהות עולות למקרא תיאור זה..
א. ראשית, יש להבין את בקשתו של הקב"ה שבשר ודם יברך אותו. ניחא, לו הבקשה הייתה מצד בשר ודם המבקש ברכה מ בורא העולם, אך מדוע מוצא לנכון ריבון כל העולמים לבקש שברואיו, יצירי כפיו, יברכהו?
ב. עיון בדברי ר' ישמעאל מעלה כי כלל לא מדבר בברכה אלא בבקשה: "יהי רצון…". אמנם בקשה זו מצאה חן בעיני הקב"ה שהוא נענע בראשו לר' ישמעאל, אולם עדיין לא מובן מה בין הבקשה של הקב"ה לתגובתו של ר' ישמעאל.
ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (בתחילתו של שער ב') מבאר בהרחבה את נושא הברכות ונביא את דבריו בתמצית. מקובל לומר ולפרש "ברוך אתה ה"- כ"משובח אתה רבש"ע", או "מפואר אתה" וכו' וזהו השבח לקב"ה. אולם קשה לפי פירוש זה להסביר לשון "ברוך" כמו זה שמצינו בפרשיית הברכות (דברים כח,ג) שם נאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". שהרי ברור לגמרי כי כאן המילה "ברוך" איננה במשמעות של משובח או מפואר.
בא ר' חיים ומחדש כי המילה "ברוך" משמעותה תוספת וריבוי. כלומר: הקב"ה ברא את עולמו כדי שתהיה לו יתברך דירה בעולמות התחתונים ובכדי שברואיו יגלו אותו בעולמות אלה ובכך ירבו כבוד שמים. תפקיד זה מתממש בכל פעם שאדם מברך ברכה ומגלה באמצעותה את קיומו של הקב"ה בזה העולם, ומעיד כי כבוד הבורא מתגלה באמצעות הדבר עליו הוא מברך. כך מתגלה שמו יתברך בכל דבר ודבר על ידי הברכות. דבר זה נכון הן ביחס לדברים הטובים, וחלילה גם בהפך מן הטוב, כמו בברכת דיין האמת, לא עלינו.
ע"פ הסבר זה אנו מבינים כי רצה הקב"ה שהתנא הכהן הגדול ר' ישמעאל בן אלישע, (לימים אחד מעשרת הרוגי מלכות שגם אותם אנו מזכירים ביום הכיפורים) יגלה את כבודו בעולם הזה בדרך שעוד לא התגלתה עדיין, ובכך ירבה כבוד שמים ומכאן הבקשה: "ברכני"- כלומר: תוסיף ותרבה את כבודי. ר' ישמעאל, בתגובה מעביר את המשימה חזרה למגרשו של הקב"ה וכאילו אומר לו: אין הדבר תלוי אלא בך…
להבנת הדברים נמשיל משל: אבא צועד ברחוב העיר עם בנו הקטן. לפתע הבן צועק ומשתולל, נשכב על הארץ ולא מוכן לזוז. למרבה ההפתעה האבא נראה אדיש למצב, והוא ממשיך להתנהג כרגיל ולא מגיב בשום צורה להתנהגות החריגה של הבן. סמוך לשם, ברחוב מקביל, צועד עוד אבא עם בן, וגם שם הבן מתנהג בצורה דומה. אולם כאן, בשונה מאצל האב הראשון, האבא מגיב ומנסה לשדל ולשכנע את הבן לחדול מהתנהגותו, אך ללא הועיל. בשלב מסוים, האב מניף גבוה את ידו כדי להנחית מכה הגונה על בנו, אך ממש בשנייה האחרונה מתחרט, משיב ידו אחורנית ונמנע מלהכות את הבן הסורר.
עתה נשאלת השאלה: איזה אבא גילה יותר את אהבתו ואת רחמיו כלפי בנו. האם אותו אבא שכלל לא כעס או העלה על דעתו להענישו (גם אם זה מפני שהוא אוהב אותו מאוד עד כדי נכונות לקבל בסלחנות כל התנהגות שלו), או אולי האבא שחמתו בערה בו, אך אהבתו גרמה לו לעצור בעד עצמו? אם אנו בוחנים את הדבר מצד הקשר שבין אב ובן, אין ספק כי דווקא האב השני שלא שמר על אדישות, הביע בצורה מלאה ומוחשית יותר את רגשותיו כלפי בנו.
ר' ישמעאל בן אלישע עומד בתוך קודש הקודשים, במקום הקדוש ביותר לעם ישראל, ביום הקדוש ביותר, ברגע המרומם ביותר באותו יום- רגע הקטרת הקטורת, והנה לפתע פונה אליו הקב"ה ואומר לו כאב אל בנו: ישמעאל בני, ברכני- גלה את כבודי בעולם, בני היקר.
הזמן הוא שלהי תקופת בית שני, ור' ישמעאל יודע ומכיר את מצבו הרוחני של העם שאיננו מתנהג כפי שראוי להתנהג. ר' ישמעאל יודע כי גם גורלו של הבית הקדוש נחרץ להיחרב ומי יודע מה יילד יום, ומה יהיה גורלו של עם ישראל. הוא מזהה את היד האלוקית המונפת כבר באוויר ע"מ להכות, ומשום כך הוא בוחר "להעביר חזרה את הכדור" למגרשו של הקב"ה כביכול באמרו: אם תכה אכן יראו את גודלך ואת ידך החזקה, אך את זאת כבר ראינו בחורבן בית ראשון. עתה יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, כמו אותו אבא שבשנייה האחרונה עצר ולא הכה את בנו. אף אתה, כך בקש, היכנס עמנו לפנים משורת הדין ובכך תגלה את אבהותך ולא רק את מלכותך. בתגובה לך נענה לו הקב"ה בראשו.
כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו דומה כאילו נחרב בימיו, אך דומני כי לדורנו- דור הגאולה והתקומה יש נקודות אור רבות, והן ב"ה הולכות ומתרבות, הולכות ומאירות יותר ויותר. אם חלילה התחייבנו בדיננו בגלל נקודות החושך אותם טרם הספקנו להאיר, נפנה אף אנו לריבון העולמים ונאמר לו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל אשר ידעוך ובשמך קראו ואשר משתדלים להרבות את כבוד שמך וכבוש כעסך, גלה אהבתך ויגולו רחמיך על מידותיך ותיכנס עם בניך לפנים משורת הדין.
שנה טובה וגמר חתימה טובה לנו ולכל עם ישראל.
הרב דניאל דויטש הוא מפקח על הפנימיות מטעם משרד החינוך ומרבני 'צהר'
