משנה: זכרון הגלות, אותה אנו כה מבקשים לשכוח ולהשכיח, הוא הערובה להמשך אחיזתנו בארץ. ההתעלמות מהגלות והנסיון לבנות מודל חדש בהם אנו "אדוני הארץ", ומהעבר השני הרצון להיות אנשי העולם הגדול שבו אין צורך בלאום וזהות, הם אלו שידחקו אותנו חזרה אל הגלות.
בפרשתנו מצווה אברהם על אליעזר למצוא אשה ליצחק. המשימה כוללת גבולות נוקשים בנוגע לתחומי החיפוש: "ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק" (בראשית כד, ג-ד).
בנות כנען רעות בעיני אברהם, ולכן הוא מבקש מהעבד לנדוד "אל ארצו ואל מולדתו". אליעזר שהבין כי בנות מולדתו של אברהם טובות בעיניו, מנסה לברר מדוע בעצם לא להביא את יצחק לשם כדי שיוכל לבחור בעצמו, ולכן שואל: "ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?". אברהם מזדעזע מהרעיון ומתרה בו: "השמר לך פן תשיב את בני שמה".
אברהם מדייק בלשונו, ודיוק זה מגדיר את זהותו. מבחינה פיסית הוא יושב בקרב הכנעני. מבחינה מנטאלית הוא שייך לארם נהרים, שממנה יצא לפני עשרות שנים. לארצו הישנה הוא קורא "ארצי ומולדתי". ארצו, זו הסביבה הגיאוגרפית. מולדתו, זו סביבתו התרבותית. המסר של אברהם מורכב ומסובך. מצד אחד הוא שייך לארם נהריים, ומאידך הוא דורש להוציא את הנערה הנבחרת מהמולדת, שלה ושלו, ולהביאה לארץ כנען המובטחת לו לנחלה. הוא עושה זאת למרות שכנען זרה ומנוכרת לו, משום שהוא יודע שעתידו קשור לארץ הזאת, על פי ברכת ה'. הוא יודע כי מוטלת עליו האחריות להעמיק שורש בכנען, אולם הנטיעה צריכה לבוא ממקום אחר. המולדת היא סביבתו הטבעית. שם הוא מרגיש בן בית. באור כשדים הוא חווה את החלק המעצב של חייו. שם הוא גדל, שם הוא נשא אשה. שם הוא גם בנה בית. רק לאחר שנים, כשעקר יחד עם אביו לחרן, הוא המשיך משם בצו ה' לארץ כנען.
גם בארץ נדד אברהם שנים רבות. הוא עצמו מעולם לא קרא לכנען "מולדת". רק אצל נכדו, יעקב, הופכת ארץ כנען למולדת, הן בדבר ה' אליו והן בדבריו אל נשותיו (בראשית לא). מיד לאחר מכן הוא שב לארץ ומבקש לישב בה. "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף". התוכנית האלוהית משבשת את הישיבה הזאת ועוקרת את משפחת יעקב למצרים. אחרי שנות עבדות הם חוזרים ומבקשים לחדש את תהליך ההתיישבות בארץ. בשלב זה מזהיר אותם משה רבנו מפני תחושת האדנות של יושבי הארץ: "פן תאכל ושבעת, ובתים טבים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך, ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים… ואמרת בלבבך, כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יב-יז).
נדמה כי גם אברהם וגם התורה מודעים לסכנה הגדולה הקיימת בהשתרשות בארץ. כל עוד אתה שר על מולדת בנכר, ובד בבד מעמיק שורש בארץ היעודה, יש בך הענווה הדרושה לעם סגולה. זו גם החובה החוזרת עשרות פעמים בתורה, לשים לב לגר שאינו בן הארץ הזאת, שאינו מכיר את המנטליות ועשוי להיות מרמס תחת מגפי אדוני הארץ. החשש הוא שעם הזמן הדורות עשויים לשכוח הכל. הם ינכסו לעצמם את ההצלחה והשגשוג וישכחו את התהליך שעברו אבותיהם. זהו תהליך סוציולוגי רגיל. דור ראשון זוכר את המולדת האבודה וחותר לארץ יעודה. הדור השני מתבסס בארץ. הדור השלישי כבר חולם את חלומות המולדת החדשה.
כשלאה גולדברג הגישה לנו את "שירי ארץ אהבתי" היא לא דיברה על ארץ ישראל. געגועיה נשאו את מילותיה לליטא, ארץ מכורתה, שם "שבעה ימים חגים בשנה וסגריר וגשמים כל היתר". לאחר שני דורות שרים אנו את שיריה בתור שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה". הורי הגיעו לארץ בכוחות עצמם. הם ידעו שביתו של העם היהודי בארץ ישראל ובחרו לחיות את חייהם כאן. נכדיהם- ילדי כבר לא מכירים מולדת אחרת. ישראל מובנת להם מאליה, ועל התודעה הזאת מרחפת הסכנה של היותנו "אדוני הארץ".
דור האינטרנט הוליד סכנה שאינה פחותה ממנה. "מולדת" הפכה למלה פוליטית המבטאת מחויבות עיקשת לאדמה. מולה התפתחה מורשת הגלובליות במסגרתה כולנו "אזרחי העולם", שפתנו בינלאומית, תרבותנו שייכת לעמק הסיליקון וחלומותינו נוסקים אל מרחבי רוח שאינם קשורים למולדת. בין שתי הסכנות הללו, סכנת האדנות על הארץ מכאן וסכנת הריחוף גבוה מעל פני האדמה, מתנהלת החברה הישראלית ומבקשת לנווט את דרכה ולשמור על ישראל כמולדת וכארץ יעודה.
הרב ד"ר בני לאו הוא רב קהילת רמב"ן בירושלים וראש בית המדרש ב"בית מורשה"
