שאלת האחריות השילוחית היא אחת השאלות הקשות ביותר הקיימת בתחום קבלת האחריות. אנו מוצאים בעקרונות היהדות את היסוד של "אין שליח לדבר עבירה", לאמור: אדם אינו יכול לפטור את עצמו מענישה, בטענה כי הוא בסך הכל היה השליח. הרעיון העומד מאחורי כלל זה הוא "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", לאמור: מבצע העבירה אינו יכול לטעון כי עשה זאת כיוון ש"אמרו לו", שהרי מעל זה שציווה עליו לעשות פעולה מסוימת ("התלמיד") עומדים עקרונות המוסר הצדק והיושר ("הרב"). מטבע הדברים, חובת הציות היא לרב ולא לתלמיד, ועל כן אין הוא יכול לפטור את עצמו בטיעון כי הוא בסך הכל קיים פקודות. ברם, כל זה נכון בשעה שאנו דנים בשאלה האם השליח אן מבצע הפעולה נושא באחריות. התשובה החיובית לשאלה זו מעלה את השאלה מהכיוון ההפוך: מה מעמדו של המשלח – האם גם לו אחריות מסוימת ?
על שאלה זו יש לענות בשתי רמות. רמה אחת היא הרמה המשפטית הפורמאלית. על פי עקרונות היהדות, ברמה המשפטית הפורמאלית המשלח אינו נושא באחריות, וזאת בשל אימוץ הכלל של "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין" גם לכיוון ההפוך. המשלח יכול לטעון כי סבר שהשליח לא ישמע לו, שהרי השליח יודע שעליו לשמוע לדברי "הרב" ולא לדברי ה"תלמיד" (שבמקרה זה הוא הוא המשלח), ועל כן יש לפטור אותו. כל זה נכון ברמה המשפטית, וכמובן רק במקרים שבפני השליח אכן עמדה אפשרות של בחירה חופשית.
רמה שנייה היא הרמה המוסרית העקרונית. מבחינה זו, בוודאי שהשליח צריך לראות את עצמו כשותף בפשע, וכמי שנהג שלא כשורה. גם אם מבחינה משפטית פורמאלית לא ניתן להעמידו לדין למעשה הוא עצמו היה חלק בלתי נפרד מהמעשה הלא ראוי. העובדה כי אין הוא מורשע ונשפט אינה מסירה עליו את האחריות המוסרית, ואת החובה המוטלת עליו לתקן את אשר עוות. הדבר הוא נכון מבחינה מוסרית גם כאשר מדובר באחריות שילוחית פאסיבית – לא רק כאשר מדובר בפעולה אקטיבית כי אם גם במחדל.
בכלל צריך להתרגל בעולם המוסר והערכים כי מערכת המשפט היא צד אחד בלבד של המחויבויות השונות הקיימות בעולמו של האדם. לצידה של מערכת זו ישנם ערכים, עקרונות אתיים, יסודות מוסריים, מעשי חסד ועוד עניינים אחרים לאורם יש לבדוק כל התנהלות. בעולמם של אלה האחריות למעשיו של האדם רחבה בהרבה.
היכן מוצאים אנו עיקרון זה בפרשתנו ? אחד הסיפורים המעציבים ביותר בתורה הוא הסיפור הנורא על מכירת יוסף. סכסוך אחים מסיבות שונות הביא למכירת האחד מהם לעבד והסתרת מעשה מכירתו מאביהם. מי אחראי למכירה זו ? התשובה לשאלה מורכבת מאוד, וישנם מעגלים שונים של אחריות. ההתייחסות הטראגית ביותר היא למעמדו של ראובן – בכור האחים – בסיפור המכירה. בשעה שהתקרב יוסף אל האחים עלתה ביניהם הצעה כי יהרגו את יוסף "ונראה מה יהיו חלומותיו". היחיד שהתנגד להריגתו היה ראובן. ברם,לא היה לו האומץ הנדרש להתייצב מול האחים, וייתכן אף שלא היו מאזינים לו, ועל כן הציע להשליך אותו אל הבור, מתוך כוונה להציל אותו מהבור בשעה שהאחים לא ישימו לב. ברם, קודם שהספיק לבצע את תוכניתו ראו האחים שיירת סוחרים מתנהלת מרחוק, ואחד האחים – יהודה – הציע למכור אותו. בסופו של דבר נמכר יוסף, ומכירתו גלגלה את הירידה למצרים.
עד כמה אחראי ראובן למכירה זו? מבחינה משפטית אין הוא אחראי, ולא זו בלבד אלא שהתורה עצמה מעידה כי כוונתו הייתה להשיב את יוסף אל אביו. ברם, השיפוט העצמי של ראובן לא סבר כך. הוא ראה את עצמו אשם – "הילד איננו ואני אנא אני בא". ולא זו בלבד, אלא שבפרשה הבאה אנו קוראים כי ראובן ניסה לשכנע את יעקב לשלוח יחד אתו את בנימין למצרים, ואם לא ישיב את בנימין יוכל יעקב להרוג את שני בניו! אף שדברים אלה חסרי שחר (שהרי יעקב אינו רשאי ואינו רוצה להרוג את נכדיו) הדבר מלמד על האחריות הגדולה שנטל ראובן על עצמו על מכירת יוסף, אף שכאמור לא זו בלבד שלא הוא זה שמכר את יוסף, אלא שהוא היה זה שתכנן כיצד להשיב את יוסף הביתה.
כמה אנו זקוקים כיום לתפיסת אחריות שכזו – בין במישורים המדיניים, ובין במישורים העסקיים.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
