יחזקאל הנביא מלמדנו מה היה פשעה של סדום (טז, מט): 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲווֹן סְדוֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה'. כל זה בניגוד גמור לאברהםאבינו, איש החסד, היוצא מפתח אוהלו כחום היום לקראת העוברים ושבים. בסדום מתנגת לה מנגינה שונה בתכלית. קבלת הפנים לאורחים המגיעים לסדום, ואפילו היחס לענייה ולאביוניה, אחר לגמרי. הנה למרות זאת מצינו שאומר הקב"ה: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אליי עשו, כלה, ואם לא אדעה".
למרות שלפני הקב"ה גלוי וידוע הכל שהרי "אין נסתר מנגד עיניך ואין שכחה לפני כסא כבודך", שולח הבורא את המלאכים לבדוק את הנעשה בסדום. השאלה המתבקשת היא לשם מה? הלא צעקת סדום ועמורה כבר עלתה השמיימה, כפי שה' עצמו אומר בפתיחת דבריו לאברהם: "זעקתם כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד"? מדוע, אם כן, לא השמיד הקב"ה את סדום מיד כשנתמלאה סאתם? בשביל מה לחכות?
רמב"ן מסביר קושיה זו על דרך הפשט: "כי רצה הקב"ה לגלות לאברהם עניין סדום ולהודיעו כי אין בהם עושה טוב. אמר אליו: זעקת סדום ועמורה כי רבה ארד לראות. כלומר: באתי לשפוט. אם חטאו אעשה בהם כלה. ואם לא, אדעה מה אעשה בהם… הודיעו כי אין עוד נגמר דינם, וכי עתה יפקוד עוונם וישפוט אותם". ע"פ הרמב"ן הקב"ה ממתין בדין בכדי ללמד את אברהם את דרכי ה' בעולם. ההמתנה נועדה להודיע לאברהם שעדיין לא נגמר דינם של אנשי סדום.
ברם, השאלה עדיין במקומה עומדת שכן לא ברור מהו המסר החינוכי אותו רוצה הקב"ה ללמד את אברהם בכך שהוא ממתין ומשהה את משפטם של אנשי סדום. על שאלה זו עונה הרד"ק כך: "נכתב זה ללמד לבני אדם שלא ימהרו במשפטם. שהרי האל אמר לראות ואמר: 'ואראה'. ועניין הראייה להתבונן במעשה ההוא אם יש דרך לפוטרם מן העונש, כאדם שנושא ונותן בדין. וזה פתח לאברהם דרך".
המסר החינוכי אותו מבקש הקב"ה להעביר לאברהם הוא שגם את אנשי סדום לא מיד מענישים. קודם צריך לבדוק האם אכן הם ראויים לעונש, ורק כאשר מתבררת חובתם ושאין שום דרך לפטרם מן העונש, רק אז הקב"ה מעניש. אברהם, הקשוב לדברי ה', מבין שבכך פתח לו הקב"ה פתח "להתמקח" ולנסות ולטעון לזכותם של אנשי סדום שדינם עוד לא נגמר. אברהם שמבין זאת, "מעיז" לכן להתווכח על מספר הצדיקים (אולי יש 50 צדיקים, 40, וכו'), וכל זאת במגמה לפטרם מן העונש. במהלך זה רצה הקב"ה ללמד את בני האדם "שלא ימהרו במשפטם".
פעמים רבות יוצא לנו לשפוט אנשים אחרים מהר מדי. אנו סבורים, ולפעמים אפילו משוכנעים, שהם התנהגו בצורה מסוימת, עשו את מה שעשו ואמרו את מה שאמרו, משום שאנו מייחסים להם כוונות לא טובות. אנו כ"כ בטוחים שכן הלא אנו מכירים אותם משכבר. אולם מסתבר שפעמים שאנו באמת צודקים ופעמים שלא. על אף ההיכרות המוקדמת שלנו עם אותם אנשים, לא תמיד הפרשנות שאנו נותנים למעשיהם היא אכן הבלעדית והקולעת ביותר שניתן להעלות על הדעת.
קל מאוד לשפוט אחרים ולפרש מעשים של אנשים אחרים לכף חובה. החכמה הגדולה, אותה מלמד הקב"ה לאברהם, היא לא למהר לשפוט. אפילו את סדום הרשעה, שחטאה גלוי וידוע לפני השם, אין הקב"ה ממהר לשפוט. הקב"ה שופט את סדום רק אחרי הבדיקה המראה שאכן היא ראויה לעונש.
אפשר שלכך רומז הכתוב המסביר מדוע הקב"ה מספר לאברהם על אנשי סדום במילים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט". ה"צדקה" איננה אלא הימנעות משפיטה מוקדמת ומהירה. קודם הצדקה, ורק לאחר מכן המשפט. רק אחרי הבירור והווידוא שאכן ראוי אותו אדם למשפט, הוא נמצא חייב. ונדמה כי אין ראוי יותר מלסיים בתפילתו הידועה של ר' אלימלך מליז'נסק: "אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". זו צריכה להיות עמדת הפתיחה כלפי החבר, השכן, בן הזוג והילדים. קודם כל צדקה. קודם כל להימנע משיפוט מהיר, גם כשחושבים שכבר יודעים את הכל. ראשית יש לבדוק ולברר, ורק אז לגשת למשפט. זו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט.
הרב דוד בן זזון הוא מרבני 'צהר'
