תרמו לצהר

תיקון הלוחות השבורים

מאת הרב יחיאל וסרמן

בפרשה הקודמת קראנו כיצד בשעה שירד משה מהר סיני, ברגע שהיה אמור להיות השיא של יציאת עם ישראל ממצרים, הוא רואה את העם רוקד לעגל. משה זורק את הלוחות ומשברם תחת ההר, והחלטתו זו זוכה לגבוי מהקב"ה: "שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו… שבר את הלוחות… ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו שנאמר אשר שברת ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת".

השאלה המתעוררת היא מדוע רק כאשר ראה משה את העגל חרה אפו, הרי עוד לפני כן אומר לו הקב"ה: "לך רד, כי שחת עמך… סרו מהר מן הדרך אשר צוויתם, עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו…"

המדרש היטב לתאר תמיהה זאת:  "ירד משה מן הרקיע והיו לוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו שנאמר ויהי כאשר קרב אל המחנה. וירא את העגל אותה שעה ויחר אף משה וישלך את הלוחות. אמר לו הקב"ה משה לא היית מאמין לי שעשו להם עגל שנאמר סורו מהר מן הדרך אשר צוויתים?".

שאלת המדרש נוקבת מאוד: האם משה מאמין רק למראה עיניים? וכי לא האמין לקב"ה?  הפרוש הפשוט לתמיהה זו הוא שמשה אכן האמין לקב"ה, אולם הק נותן למשה תמונה חלקית בלבד. הקב"ה אומר לו "עשו להם עגל", אולם את עניין המחולות הוא לא מזכיר כלל, ומדובר בשני שלבים מהותיים. משה כעס כאשר ראה את המחולות ולא את העגל. יש אדם החוטא, אך עושה כן ללא שמחה ומחולות  אצל אדם שכזה יש תקווה כי עוד ישוב ויתקן את דרכיו. אולם כשישנה שמחה בעוון, הרי שהסבירות לתשובה שלמה קטנה מאוד. אשר על כן, כאשר נאמר למשה מפי הגבורה כי העם חטא הוא לא משבר את הלוחות. ה' לא מספר לו כי העם גם שמח בחטא, אולם כשמשה רואה זאת הוא מבין כי אין מנוס משבירת הלוחות. וכך פירש הסופרנו: "כשראה שהיו שמחים קלקול שעשו ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקן את המעוות". דהיינו, לא עשית העגל היא שגרמה לכעס אלא השמחה שהתלוותה לכך.

רבי יצחק ערמה נותן הסבר אחר, פסיכולוגי – אנושי ואומר, כי כל עוד משה שמע על כך מהקב"ה הוא כעס מעט, אולם כשראה זאת בעיניו, חרה אפו על משקל "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים", וכך לשונו: "ברית כרותה לעיניים שיתפעל למראיהן יותר ממה שתופעל למשמע אזניו".

 

בתפוצות ישראל המצב כיום הוא שלצערנו הלוחות משתברים מעצמם. ההתרחקות ממורשת ישראל גוברת והולכת, הניכור ליהדות מתרחב ושיעור נישואי התערובת לא רק שאינו מצטמצם אלא רק גובר והולך. במקביל שיעור הילודה בקרב העם היהודי יורד בהתמדה משנה לשנה, וכך הולכת ונעלמת הזיקה של היהודים לקהילה. כל אלה יוצרים תמונה עגומה ותחזית קודרת לעתיד. המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות שערה לשבר הרוחני הנורא  הפוקד חלק ניכר וחשוב מיהדות התפוצות, נרתמה למשימה של הוספת אור לארצות בהם יש חושך  רוחני. הפעילות היא ברוח משנתה של הציונות הדתית, על פי חזונו של הרב קוק זצ"ל. אנחנו לא קובלים על הבערות אלא מנסים להוסיף חכמה  אנחנו לא קובלים על הכפירה אלא  פועלים להגברת האמונה בדרכים שונות. אחת מהן באמצעות פרויקט "בן עמי" השולח מדי שנה צעירים לאתר שרות צבאי ובעלי רקע תורני לקהילות קטנות הזקוקות לסיוע רוחני. סיוע שבו אנו מביאים למקום מזמרת הארץ בבחינת "ואת יהודה שלח לפניו"- להתקין לו בית תלמוד שמשם תצא תורה. בנוסף לכך המחלקה עורכת השתלמויות לרבנים במדינות השונות, בכדי לסייע להם להתמודד עם הגברת האמונה וחיזוק הקשר של העם היהודי למורשתו הנצחית. ארגון רבני "צהר" נוטל חלק פעיל בארגון השתלמויות אלה. המחלקה מקימה גם בתי מדרש לנשים, מפרסמת חומר חינוכי לבני נוער ופעילויות נוספות. כל זאת מתוך מטרה להבטיח את המשך הקיום הפיזי והרוחני של העם היהודי בתפוצות. זהו אחד האתגרים הגדולים והחשובים כיום, המונח לפתחו של העם היושב בציון ולציבור הדתי-ציוני, תפקיד מכריע בו.

 

הרב יחיאל וסרמן הוא חבר ההנהלה הציונית בסוכנות היהודית וראש המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות.