עונת הגשמים שאנו מצויים בתחילתה היא הזדמנות טובה לחזור ולעסוק בקשר שבין מצבו הרוחני של עמ"י ובין הופעת סדרי הטבע בעולם. התורה קובעת באופן מפורש כי ישנו קשר ישיר בין מצבו הרוחני של העם ובין הסדר העולמי של הטבע. אמנם ביהדות ישנן כמה וכמה תפיסות בנוגע לשאלה עד כמה ההשגחה מתייחסת לפרטים, אולם הנחת היסוד שעליה אין עוררין היא שהקב"ה מנהל שיח עם עולמו לא רק בניסים גלויים אלא גם דרך הטבע. דוגמא לדבר ניתן למצוא בספר דברים שם אומרת התורה כי ארץ ישראל עדיפה על פני ארץ מצרים משום שבעוד שבמצרים אדם צריך לסחוב בעצמו את המים מהנילוס אל השדה, הרי שבארץ ישראל הגשם יורד ישירות לשדה. אלא שמדובר ב"עדיפות" לכאורה שהרי במבחן המציאות סביר להניח שכל חקלאי שפוי יעדיף את הטרחה שבהובלת מים סדירה ובטוחה מהנילוס על פני חוסר הוודאות הקשורה בגשם. אולם התורה בקשה להמחיש פן עמוק וחשוב הרבה יותר משאלת המים והוא דופק החיים שבין ישראל ואביהם שבשמיים. קיום פיסי-טבעי, אמרה התורה, תלוי בראש ובראשונה בדו-שיח שלך עם ריבונו של עולם. המצרי השואב מהנילוס הוא אולי חסר דאגות, אבל גם חסר קשר לרבש"ע.
טבעיות הקשר שבין האדם והקב"ה נפגמה ככל שתחום המדעים והמחקר התפתחו וניפקו הסברים מדעיים לחלק מתופעות הטבע. ההסברים הללו גורמים אצל רבים לתחושה כאילו יש בעובדות המדעיות בכדי לסתור את המערכת הרוחנית של השיח והקשר עם ריבונו של עולם. אלא שבפועל היכולת לתת הסבר לכל תופעה נותרה מוגבלת, בעוד שהקשר שבין אדם ואלוהים רק מחזק את עצמו.
אדם שמתגורר במושב דתי בצפון הארץ אמר לי פעם כי מעולם לא קרה שהייתה אצלם בעיה עם מניין לתפילת שחרית בשנת בצורת. התלות של החקלאי בגשם הוא זה שמשמר אצלו את טבעיות הקשר שבין אדם לאלוהים גם בתחומי הטבע. אולם בשונה מאותו חקלאי, רוב העולם המודרני מפתח סף רגישות נמוך בהרבה מזו של החקלאי. כשהחקלאי סופק כפיים בייאוש בגלל שלא יורד גשם, אנחנו בסך הכל עוברים לשטוף את האוטו עם דלי במקום עם צינור. כשהוא מייבש שדות ומטעים, אנחנו עוברים להשקות את הגינה בטפטפות במקום ממטרות. העולם המודרני יתר אצלנו חספוס לא בריא שנולד מתוך תחושה לא נכונה כאילו יש בכוחנו, בכוח המדע והטכנולוגיה לתת מענה לכל בעיה. החספוס המתואר יוצר חיים הרבה פחות מלאים, עניים ברגש, עם ראיה רדודה וחסרי דיוק. מכאן שלחיות בתוך ומתוך אמונה שיש השגחה פירושו לחיות עם רגישות והקשבה למציאות. אל לנו לראות דברים כמובנים מאליהם. עלינו להפנים כי כל מה שקורה לנו בעצם קורא לנו. ככל שסף הרגישות של האדם למתרחש סביבו גדלה, כך גם הופך השיח שלו עם בורא עולם לבעל משמעות. זאת גם הייתה כוונתם של חכמים כשחיברו מסכת שלמה (מסכת תענית) שעוסקת בתעניות שגוזרים על הציבור כתוצאה מעצירת גשמים. בדרך זו, קבעו חכמים, אדם חי בתוך הטבע ולא על ידו.
אולם ההכרה הזאת כוללת בתוכה גם סכנה הקשורה בטבע האנושי שממהר להאשים ולעשות הכללות וחשבונות. בשנים האחרונות נשמעו לא מעט אמירות לא אחראיות שניסו לתרץ עצירת גשמים או אסונות טבע למיניהם כעונש על מעשה כזה או אחר. מדובר בתופעה פסולה וסימפטום המאפיין אנשים המקפידים לעשות בעיקר חשבון נפש עם זולתם ולא עם עצמם. אין שום הבדל בין עצירת גשמים, פיגוע טרור או אסון אוקלוגי. מכאן שגם אין פרשנות מדויקת שבה יוכל מישהו לטעון כי הוא יודע בשביל מה או בגלל מי התרחשה תופעת טבע כזו או אחרת. אין הדבר אומר שחוסר הוודאות פוטרת את היחיד מחשבון נפש ומניסיון לתקן את עצמו. אולם על חשבון הנפש להישאר עניין אישי .
הרב צחי להמן הוא מנהל חינוכי בכולל מר"ץ שבמבשרת ציון וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
