"למה עם אנשים אחרים הדברים זורמים בנעימים ואילו בביתהם כל כך מסובכים? כל כך כיף לי עם חברות. הן מקשיבות לי, מבינות אותי ומחזקות אותי. דווקא בבית קורה ההיפך. בחוץ כ"כ פשוט לי לבטא את הצדדים הנעימים, השמחים והחזקים שבי, אבל לידו יש גם רגשות אחרים, סוערים יותר, כואבים יותר. נכון שזה מעצבן? זה כ"כ מתסכל! למה החיים לא יכולים לזרום להם בכיף בלי כל זה?
למשל, אתמול, קמתי עייפה אחרי לילה קשה. הנקה, ילדים שהתעוררו ובכו וכל זה אחרי שהלכתי לישון מאוחר. בעבודה התאמצתי לחייך לכולם ולשמור על מורל גבוה ולהראות במיטבי. היה נעים לשמוע איך מפרגנים לי על היכולות ועל איך שאני מצליחה להתארגן עם כל המטלות שמסביב. ואז, בערב, כשסוף-סוף נפגשנו, דווקא שם, דווקא אז, בזמן שאמור היה להיות הכי קרוב ומשמעותי, נקלענו להטחת רגשות שליליים זה בזו שהובילו למריבה. למה זה היה צריך להסתיים ככה? למה זה קורה לי רק איתו? הכי מפחידה המחשבה שאם מכל האנשים שבעולם רק איתו זה קורה, אז אולי משהו לא בסדר בקשר בינינו? מה לא יכול לקרות בינינו מה שקורה לי עם החברות שלי?".
מסתבר שהקשר עם בן הזוג שלנו שונה מכל קשר אחר שיש לנו בעולם. עצמת הקשר והאינטימיות שבו ייחודיים לנישואין, ואלו טומנים בחובם את האפשרות לחוות רגשות שעלולים להיות חזקים עד כדי בהלה. ברמות מסוימות של הקשר עוד אפשר לשמור בבטן חלק מהרגשות, ולבטא בעיקר את החלקים החזקים והנעימים שלנו. אולם לפעמים אנו שמים לב שאנו מגיבים בצורה אחת לבן הזוג, ובצורה שונה לחלוטין לאותה התנהגות כשהיא באה מצד חברים או עמיתים לעבודה. בעוד שעם אחרים אנחנו הרבה יותר נחמדים וסלחנים, הרי שעם בני הזוג שלנו אנחנו מחמירים הרבה יותר.
למה זה קורה?
ובכן, הפגישה עם בן הזוג היא פגישה מאיכות אחרת, איכות שמאפשרת לנו לבטא את עצמנו בצורה אותנטית וללא מחסומים חברתיים. במסגרת זו יכולים לבוא לידי ביטוי כלל הרגשות, גם אלו שהורגלנו להתייחס אליהם כאל "רגשות שליליים" (כעס, אכזבה, תסכול, עצב, אשמה, פחד וכו'). האם הבעה של רגשות שכאלה כלפי בן הזוג משמעותה ריחוק,נתק וזוגיות גרועה? ממש לא!!!
היכולת לשתף את בן הזוג לא רק ברגשות הנעימים אלא גם באלו הכואבים והפגיעים מצביעה דווקא על איכות, על חוזק ועל קירבה בקשר.
עלינו להתרגל למחשבה שאם בן זוגנו מופיע לפנינו גם בפגיעותו ובחלקיו החזקים פחות, הדבר ככל הנראה מעיד כי הוא מרגיש מספיק קרוב ובטוח בכדי לעשות זאת. הוא איננו משתף מתוך רצון לקלקל את האווירה. אולי הוא לא תמיד עושה זאת בצורה הטובה ביותר. אולי לא תמיד אנו פתוחים לשמוע אותו במלואו. אולם חובה לזכור שאם נגלה יכולת להתעניין ולעודד אותו לדבר ולספר לנו על הכל, מהר מאוד ניווכח כי האמירות שבאות ממנו, אינן האשמה כנגדינו אלא סיפור על עולמו שלו. נגלה כי לפנינו בן זוג כמה להקשבה ושמח בקרבה. או אז נוכל לומר לו "תודה לך שאתה סומך עלי עד כדי כך שאתה משתף אותי ברגשותיך, בחוויותך ובתסכולים שלך, בזכותם אני לומדת להכיר אותך טוב יותר"
המאמר מנוסח בלשון נקבה, אולם הוא מתאים בהחלט לשני המינים.
נעה לוינגר היא עו"ס ( ( M.Sw ומטפלת זוגית בשיטת אימאגו
