דרשו חכמים את הכתוב 'וכשלו איש באחיו' (ויקרא כו, לז) – "אינו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו; מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה" (ספרא שם). הערבות הוא אותו הרגש שגורם לנו תחושה קצת לא נוחה כאשר יהודי במקום אחר, אפילו בקצה השני של העולם, נתפס בעברה חמורה. בגמרא הגדירו והגבילו אחריות זאת: "התם שיש בידם למחות ולא מיחו" (שבועות לט, א), הרי שאולי השלטונות (ריש גלותא של פעם) אכן חייבים לשמור על היהודים באשר הם ולמנוע מהם מלהסתבך, אך ודאי שלאדם הפשוט אין כל דרך למנוע דברים כאלה. אך למרות ההסבר הקר והרציונאלי הזה עדיין מרגישים כי אשמים אנחנו. נראה כי הסיבה לכך היא התוצאה של המעשים הללו והיא העבירה החמורה של חילול השם. כתב הרמב"ם באגרת השמד בהגדרת עברה זו, שישנם אפילו מעשים מותרים שהעושה אותם מחלל שם שמים, ועונשו גדול, והכל לפי מה שהוא אדם. וזה לשונו (מהדורת ר"י שילת ח"א עמ' מח): "האחד – שיעשה איש חכם מעשה שהוא מותר לכל אדם, אלא שאיש כמוהו אינו ראוי לעשות כמעשהו, מפני שהוא ידוע במעשה חסד… וזה כבר חילל את השם… השני, שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם הנהגה פחותה וכעורה במיקחו ובממכרו, ובמשאו ובמתנו, ויקבל בני אדם בכעס ובביזיון, ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, ולא יהיה עם בני אדם מתנהג במדות יקרות והגונות. הנה זה כבר חלל את השם". אלא שלא רק אצל חסידים וחכמים יש אפשרות של חילול השם, אלא עניין זה שייך גם בכל אדם: "שיקל אדם עצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו ספורים מגונים מאוד. ואף על פי שלא עשה עבירה – כבר חילל את השם, מפני שראוי לאדם שישמור מפני אדם מעבירות, כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו. כמו שאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' ". מעתה, אם כך אמרו במעשים המותרים אלא שאינם נראים יפים ביותר, מה הדין במעשים אסורים כגון שקר, גניבת דעת, גזילה? אם כך אמרו בכל אדם המערים, מה דינו של תלמיד ישיבה ובן תורה שהכל מסתכלים עליו כנושא דגלה של תורה?
כאמור אין ביכולתנו למנוע התרחשויות כאלו, אך יש ביכולתנו לנסות ולהבין כיצד יכולים אנשים חשובים ונכבדים להידרדר באופן כזה. פרשת השבוע מזהירה אותנו מפני השפע החומרי שבארץ ישראל. הדברים היו נכונים לזמן הכניסה לארץ בימי יהושע כמו גם לזמננו ולחברת השפע שאנו חיים בה. שפע כלכלי ועושר ורווחה בחיי הפרט והכלל טומנים בחובם שתי סכנות רוחניות לנהנים מהם. סכנה אחת אופיינית לאדם שהרוויח את עושרו בעמלו – דבר שהוא חיובי כשלעצמו, אך עלול להביא לידי גאווה ותחושת עצמה אנושית. שמחת היצירה ותחושת הגאווה על ההישג של אדם שבחריצותו ובתבונת כפיו זכה לעושר ולנכסים הן דבר שאין בו פסול. אולם רק כחוט השערה מבדיל בין שמחה וגאווה אלו לבין גאווה אסורה ושלילית. סכנה אחרת האופיינית לתקופתנו היא שכיום הפך העולם לכפר אחד ואנו נהנים מכל הישג שעמלים עליו בקצה העולם. השאלה הניצבת בפנינו היא עד כמה אנו מסוגלים להפריד בין תרבות חומרית המשפרת את 'איכות חיינו' לבין הערכים הרוחניים של יוצרי אותה תרבות. היכולת לעשות הפרדה זו בדורנו והידיעה היכן עובר קו ההפרדה הן מן המשימות המורכבות והכבדות המוטלות על שכמנו. זאת, משום שהתרבות המערבית אינה תרבות אלילית, וחלק מערכיה הרוחניים תואם את תורת ישראל ואף מושפע ממנה. ברם חלק אחר מערכיה עומד בניגוד לתורת ישראל. טשטוש הגבולות בשילוב הגאווה עלול להוביל לירידה לפי פחת ולחילול השם גדול.
לימדנו הרמב"ם באגרת השמד שההפך של חילול השם הוא קידוש השם. התיקון הנכון להרגשות הרעות המלוות אותנו כאשר אנו שומעים על מעשים לא ראויים של תופסי הדת, הוא להרבות בקידוש השם. ראוי להקפיד ולהיזהר בכל מעשינו ודיבורינו, ולדקדק על עצמנו כאשר אנו עושים משא ומתן עם הבריות כולם. "הרי זה קדש את השם, ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר' " (יסודי התורה ה, יב).
הרב ד"ר דרור פיקסלר, ביה"ס להנדסה אונ' בר-אילן ורב בקהילת נוף-סביון
