בצאתו מחרן לבאר שבע הקב"ה מבטיח ליעקב: "והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת" (בראשית כח, טו). מנגד יעקב נודר נדר ואומר: "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה, אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי" (שם, כ-כא).
מדרש תנחומא מציג את הדברים בצורה שונה. לדבריו תחילה יעקב נדר נדר, בזו הלשון: "אם יהיה אלהים עמדי…" והקב"ה משיבו: "הנה אנכי עמך… והשבתיך אל האדמה הזאת". כך כותב המדרש: "א"ר ברכיה בכל מה שתבע יעקב מן הקב"ה השיבו אמר אם יהיה אלהים עמדי השיבו והנה אנכי עמך, אמר ושמרני השיבו ושמרתיך בכל אשר תלך, אמר ושבתי בשלום השיבו והשיבותיך" (תנחומא, בראשית כח, ג).
גם לנדר וגם להבטחה יש שלושה חלקים. מהשוואה מעניינת בין הנדר של יעקב לבין הבטחת הקב"ה, נראה ששני החלקים הראשונים של הנדר ושל ההבטחה זהים. יעקב אומר: "אם יהיה אלהים עמדי" והקב"ה מבטיח: "הנה אנכי עמך". בחלק השני יעקב אומר: "ושמרני בדרך הזה", והקב"ה אומר לו: "ושמרתיך בכל אשר תלך". אולם החלק השלישי שונה. יעקב מבקש: "ושבתי בשלום אל בית אבי". ואילו הקב"ה אומר לו: "והשבתיך אל האדמה הזאת".
כדי להבין את השינוי בתגובת הקב"ה לבקשתו של יעקב, עלינו להתבונן בתכלית היציאה של יעקב מבאר שבע. לאחר שיעקב לקח במרמה את הברכות מיצחק, הדבר נודע לעשיו, והוא כועס ואומר: "יקרבו ימי אבל אבי יצחק ואהרגה את יעקב" (כז, מא). כאשר רבקה שומעת את דברי עשיו, היא מפצירה ביעקב לעזוב את באר שבע וללכת לחרן. גם יצחק מזרז אותו לצאת לחרן אולם כל אחד מהם מונע מסיבה שונה.
רבקה אומרת ליעקב: "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה" (שם, מב-מג), כלומר היא שולחת את יעקב לתועלתו האישית בלבד – לברוח מפני עשיו הרוצה להורגו ולדאוג לביטחונו האישי. לעומת זאת, יצחק אינו שולח אותו לטובתו האישית אלא לטובת עם ישראל: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה… ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך" (כח, ב-ד). הוא שולח אותו לייעוד לאומי, כלומר להבטיח את המשכיותו של העם היהודי באמצעות לקיחת אישה, הקמת משפחה, המשכת זרע אברהם וירושת הארץ.
כאשר יעקב יוצא מבאר שבע לחרן, הוא הולך במהירות, שכן אליפז בן עשיו רדף אחריו במצוות אביו כדי להרגו. יעקב, חשש לחייו, ולכן גם לא עצר בדרכו בהר המוריה להתפלל ורק כאשר הוא מגיע לחרן, נזכר שבדרכו עבר בהר המוריה ולא עצר שם להתפלל – "אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו" (רש"י שם, יז), משום שנתן דעתו לחזור מיד, הייתה לו קפיצת הדרך לחרן.
בצאתו מבאר שבע מבית הוריו, יעקב חשש רק לחייו וראה לנגד עיניו את סכנת החיים שבה היה. לכן כאשר הוא נודר נדר, הוא מבקש: "ושבתי בשלום אל בית אבי", כלומר חיי ינצלו, אשוב לבית אבי בשלום. אולם, הקב"ה לא ראה רק את חשיבות הצלת חייו בלבד. טבעי שאדם דואג לעצמו ולמשפחתו, אך הקב"ה אומר לו שיש לו ייעוד גדול וחשוב יותר הנמצא ברמה לאומית. הוא רומז לו שעליו לשאת אישה, להקים משפחה, להעמיד את שנים עשר השבטים, לחזור לארץ ישראל ולרשת אותה, כפי שהוא הבטיח לאברהם אבינו, "לזרעך אתן את הארץ הזאת". ולכן הקב"ה אומר לו: "והשבתיך אל האדמה הזאת". ה' בעצם מסביר ליעקב שיש לו שליחות גדולה וחשובה והיא משפחה שיקים, ושהיא תהיה היסוד לשנים עשר שבטי ישראל. לכן עליו לדאוג להמשכיות היהודית ולהמשיך את השושלת הרוחנית של עם ישראל ולרשת את ארץ ישראל.
שתי ההבטחות התמלאו יחד. חייו נצלו, הוא נשא אישה, הקים משפחה, נולדו לו שנים עשר השבטים, שהם היסוד לעם היהודי. לאחר מכן, הוא שב לארץ והמשיך את השושלת הפיזית והרוחנית של עם ישראל.
כותב המאמר: הרב יחיאל וסרמן, חבר ההנהלה הציונית
וראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות
