תרמו לצהר

מעשה בשני אחים וגניבה אחת

מאת הרב תומר גרוסמן

מריבות בין שני אחים, העדפה של האב את אחד הבנים, תחפושות, שקרים, "ברכות שנגנבות"… לרגע נדמה שפרשתינו מזכירה יותר תוכנית ריאליטי. התורה מכניסה מצלמה אל בית יצחק ורבקה ומביאה לנו דרמות אנושיות מרתקות ומסקרנות המלמדות אותנו רבות על יחסי הכוחות וההתנהלות היומיומית בביתם:"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו".. ורבקה אוהבת את יעקב".

כל זה מעלה אצלנו הרבה תהיות. ממתי התורה מספרת לנו על רגשותיהם של אבות ואמהות האומה? האם אנו מזדהים עם מעשיה של רבקה? מסוגלים להבין את תסכולו של עשו? ומה לגבי יעקב שנאלץ, בעקבות אותה ברכה "גנובה", לברוח מארצו ומביתו למשך 20 שנה? ובעיקר, מה טעם לדורות יש בסיפורים אלו?

פרשת תולדות מסכמת עבורנו מהלך שהחל כבר בפרשיות הקודמות: לך-לך, וירא, חיי שרה. אם נבדוק את המשותף לאברהם , לוט, יצחק, הגר, ישמעאל, יעקב  ועשו, ניווכח כי כאן טמון ראשית הקשר בינינו לעולם הסובב אותנו, בינינו לשכננו, בינינו לאומות העולם.

אברהם, אבי האומה, נקרא "אב המון גויים". כבר משמו אנו למדים על הקשר הסימביוטי שלו לסובב. אך האם הקשר הזה חיוני עבורנו? האם הוא מקדם אותנו? אולי חיינו היו קלים יותר בלעדיו? התורה עונה על כך ומלמדת אותנו כי אם היינו מנותקים מאומות העולם, הרי שהיינו מאבדים את מטרתנו העיקרית שלשמה באנו. עם ישראל נוצר בעולם בכדי לגלות את שם ה' בעולם. איננו יכולים להתנתק מאומות העולם כפי שאיננו יכולים להתכחש לייעודנו. לא זו בלבד, אלא שאנו אף נדרשים, עם כל הקושי שבדבר, לחבור לאומות העולם ולהשפיע עליהם ועל כל הסובב את האמת האלוקית.

לתוך ההתמודדות הזאת נולד יעקב. יעקב עצמו הוא "איש תם יושב אהלים", אולם תפקידו הוא לא רק לשבת בישיבת "שם ועבר" (כפי שעשה בארבע עשרה השנים שלפני גלותו לחרן). ההתמודדות של יעקב עם עשו היא תרחיש מוזמן מאת ה', וכל זה בכדי שיעקב יאלץ לקום, לעזוב את פינתו השקטה והנוחה, ויצא לגלות את שם ה' בעולם. במהלך נדודיו מגיע יעקב לחרן ושם הוא פוגש את לבן במלוא רשעותו. יעקב מתמודד עמו בגבורה, בכלי האמת שהביא עמו מהארץ ישראל. סיבוכיו של יעקב עוד ממשיכים הלאה והלאה, כשבאמצעות ההתמודדות מלמד אותנו יעקב שכל סיבוכי העולם אין מטרתם אלא לסייע לנו לגלות את הופעת שם ה' בעולם.

השבת מציינת תנועת "בני עקיבא" בארץ, כמו גם בכל רחבי העולם, את שבת הארגון. שליחי "בני עקיבא" ברחבי העולם ובכללם השליחים בארצות הברית וקנדה, יצאו מחממה של בית אוהב, עבודה ולימודים, להתמודדות לא פשוטה בניכר, מתוך הבנה כי זו שליחותינו – לגלות את שם ה' בעולם. שליחות שתכליתה לצאת ולהשפיע במקום בו המציאות מסובכת.מהלך זה דורש גבורה רבה ועוז נפש.

 

שנת השמונים הינה אבן דרך חשובה לתנועת בני עקיבא. כשהמשנה במסכת אבות אומרת לנו כי "בן שמונים לגבורות", אנו מציירים לנגד עיננו איש זקן מלא הוד ונסיון חיים. ואכן כוח העשייה של השליחים, המדריכים והחניכים  נשען ושואב את עוצמתו מהשנים הרבות שבהם קמה לה תנועה מפוארת, רבת אידיאלים ויופי. תנועה שאיננה מפחדת מאתגרים קשים ואשר על כן נמצאת בעשייה רבה ואינסופית, תוך התמודדות עם סיבוכי המציאות המשתנה כל העת. בשבת זו, שבת הארגון, נאחל לתנועה, לחניכיה, מדריכיה, בוגריה ולכל ההולכים בדרכה, שנים רבות של תרומה משמעותית לכלל, עבור עם ישראל בארץ ובתפוצות.

 

הרב תומר גרוסמן הוא שליח החינוך המרכזי של תנועת בני עקיבא בארצות הברית וקנדה