תרמו לצהר

זיכרון יום הזיכרון

מאת ד"ר דניאל גוטליב

אמנם נותרה שנה פחות שבועיים עד שנציין שוב את יום הזיכרון, אולם אני שב ונדרש ליום הזה דווקא משום שהוא נדחק מתודעתנו בשאר הימים. השכחה של יום הזיכרון אינה נובעת, חס ושלום מזלזול, המעטה בגודל הקרבן או התעלמות מיגונם של המשפחות. זהו הקושי שלנו להתמיד בזיכרון ליותר ממספר שעות. השכול, האובדן, הכאב, כל אלה מביאים את הפחד שפשוט מכלה את הכוחות.

במובנים רבים יום הזיכרון הוא היום הכי קשה עבורי בלוח השנה; קשה יותר מיום כיפור, מתשעה באב ויום השואה. יום כיפור, על חמשת עינוייו, מכיל בתוכו גם מרכיב של חג, שמחה ותקווה. תשעה באב – יום האבל הלאומי האולטימטיבי –מסתיים עם בשורות הנחמה וסעודה המשכיחה את הצום והאבל. יום השואה אמנם נוגע בי באופן אישי ומשפחתי, אולם אינני חי עם החרדה כי אירועים אלה שאותם אנו זוכרים יחזרו על עצמם, או שהם עלולים להיות נחלת ילדי.

 לא כן יום הזיכרון. אמנם הזיכרון כרוך ביום העצמאות, אולם עדיין קשה להשתחרר מהחרדה שמעורר יום הזיכרון. קל לשכוח את יום הזיכרון כל עוד אנו חוזרים לחיים, לעבודה ולילדים. קשה הרבה יותר  לשכוח את יום הזיכרון למי שיש לו חייל בבית, קרוב משפחה שהוא כעת חייל או מכיר מישהו שמשרת בצבא. גם לאלו שיש בבית ילד שיום אחד יהיה חייל קשה להתשחרר מהפחד. ג למי שיש ילד שיום אחד יהיה חייל, קשה להשתחרר מיום הזיכרון. זוהי מציאות קשה לעיכול כי קשה לנו להיות במקום הזה. במידה מסויימת, טוב לנו שהוא חל פעם בשנה בלבד. לא כן עבור המשפחות השכולות, ואין הכוונה רק לשכול הקשור במלחמה או בטרור. לשכול ימי זכרון רבים  והם פזורים על פני כל הימים בלוח השנה. זה היום שבו הבן נפל, היום שבו הגיעה הבשורה על המחלה, היום שבו קרתה התאונה הקטלנית, הרגע שבו נפטרה הבת. הזיכרון מתפרק לאלפי רסיסים קטנים שלכל אחד נקודת זיכרון משלו. הזיכרון שב להכות ביום שבו כל החברים משתחררים מהצבא, בחתונות, בלידות ובבריתות. הם זוכרים בכל לילה כשהם מניחים את הראש על הכר.

 

השכול מפחיד אותנו משום שאף אחד מאיתנו אינו רוצה להיות במקום הזה. זו גם הסיבה בגללה כ"כ קשה לנו מול משפחות השכול. אנחנו לא תמיד יודעים מה לומר. אנו מחפשים מילים נכונות בכדי להביע צער, הזדהות או תמיכה, ולא פעם אנו עושים ההיפך. לא פעם אמרו לי משפחות שכולות כי הכוונות הטובות מובילות למחוזות הפוכים לגמרי. באנו לברך ונמצאנו מקלקלים. דווקא משום שקשה לנו להבין את ההתמודדות של המשפחות עם האובדן, אין לנו תמיד כלים מדויקים להביע את ההזדהות שלנו עם הכאב. קשה לנו להבין את הניסיונות של המשפחות לשמר את זיכרון חי לבן או הבת. הדיבור על הבן או הבת בלשון הווה, שמירת החדר בדיוק כפי שהיה לפני שנספה וטיפוח הקבר בבית הקברות הצבאי ופקידתו חדשות לבקרים. קשה לנו להבין מאיפה הכוח להמשך בחיים אחר הגרוע מכל, איך הם מצליחים לחייך, לצחוק ולהיראות לפעמים אף נהנים מהחיים.

 

בימים אלו הולכים ונרקמים להם ברעננה, עיר מגורי, שלושה מפעלי זיכרון רבי היקף להנצחת חיילים שנפלו בעת מילוי תפקידם. האחד הוא חנוכת בית כנסת "אהל ארי" ע"ש סמל ראשון ארי וייס אשר נפל בקרב בשכם שנת 2002. המפעל השני הוא הצעדה השנתית השלישית אשר התקיימה לפני שבוע ע"ש רס"ן בנג'י הילמן שנהרג במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.  הכנסות הצעדה הן קודש לבניית "הבית של בנג'י" ברעננה שעתיד לשמש בית לחיילים בודדים. המפעל השלישי הוא הקמת תיכון דתי בעיר ע"ש סא"ל רועי קליין אשר נפל גם הוא במלחמת לבנון השנייה. כמו אלו, ישנם מפעלי הנצחה רבים ברחבי הארץ דרכם אלפים למדו להכיר את דמויותיהם של חיילים שמעולם לא הכירו.

אנו תמיד רוצים לדעת מה אפשר לעשות. עשייה עוזרת להפיג קצת את תחושת חוסר העונים שאנו חווים מול המוות בכלל ומול המוות של ילד בפרט. אנחנו רוצים לעשות, אבל לא תמיד יוצא לנו. המינימום שאנו יכולים לעשת הוא לא לשכוח. לזכור ולא רק ביום הזיכרון.

 

ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון 'שינוי' בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il