תרמו לצהר

לא להיות "קוטרים"

מאת הרב דוד סתיו

כמעט ואין סלון בישראל שהשיחות המתנהלות בו בימים אלו, אינן כוללות קיטורים ודברי ביקורת על הממשלה ועל מצבה של המדינה. לכאורה זהו מצב נורמלי, ואפילו מתבקש, שכן כך קורה בחברה המורכבת מאנשים חושבים ומתבוננים אשר נחשפים למעשים לא ראויים. גם פרשת השבוע מפגישה אותנו עם חבורה גדולה של יהודים שעסוקה בקיטור מתמיד ובביקורת, אולם למרבה הפלא המקרא

מתייחס לתופעה בצורה שלילית וחריפה בעוצמתה.

הרקע לסיפור המופיע בפרשתנו, היא תקופה ארוכה ומתישה  )למעלה משנה) שבה עם ישראל חונה ליד הר סיני ושבה נעשות הכנות מרובות לקראת היציאה לכיוון ארץ ישראל. בנקודת הזמן הזו, ללא

כל התראה ואיתות על העומד לקרות, מתחיל העם לפתע להתלונן, או בלשון המקרא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ". התורה איננה מפרטת על מה היו התלונות והביקורת, אולם הפסוקים מספרים על תגובה אלוקית חריפה בעוצמתה לאותו מרמור: "ותבער בם אש ה'". משה שרואה את מה שמתחולל, ממהר להתפלל לה', ואכן האש שוקעת לה. אולם עוד לא מסתיים לו אירוע זה, ומיד מתרחש לו ארוע חדש: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.   זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.   וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל–בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ…  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד" (במדבר יא ד-י)

האספסוף שבקרב עם ישראל מבקש לאכול משהו שישביע את תאוותם ובמיוחד את תאוותם לבשר, אלא שהבקשה נעשית תוך כדי קיטורים וכפיות טובה כלפי  ה' המוריד להם לחם מן מהשמיים. בחרונו מתאר העם המתלונן את מצרים כגן עדן עלי אדמות שבו יכלו לאכול כמה שרצו דגים ואבטיחים. התלונות שמדביקות מהר מאוד את כל העם, מביאות את משה לבקש מה' לפרוש מהנהגת עם ישראל.

גם תגובתו של ה' לתלונות עם ישראל קשה ביותר. אמנם הוא מביא לעם ישראל את השליו, מה שמאפשר לעם לאכול בשר ככל שיחפוץ, אולם במקביל התורה מספרת כי התאווה גרמה לרבים לאכול את

הציפורים עוד לפני שנשחטו והומתו, ועל כך מגיב אלוהים בצורה חמורה:" הבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנּיֵהֶם טֶרֶם יכרת ואף ה' חרה בעם. ויך ה' בעם מכה רבה מאוד. ויקרא שם המקום ההוא קברות התאווה, כי שם קברו את העם המתאווים" (שם, לג-לד(.

רצף התלונות והתגובה האלוהית החריפה כלפיהן, מזכירים אירועים דומים שהתרחשו מייד לאחר יציאת מצרים, שם התלוננו העם בציפייה למים ולאוכל. בניגוד למופיע בפרשתנו, שם נענה העם בחיוב ובאופן מהיר: "ויילונו העם על-משה לאמור, מה-נשתה. ויצעק אל-ה', ויורהו  ה' עץ, וישלך אל-המים, וימתקו המים" (שמות טו, כד-כה).

מהו השוני הגדול בין האירועים שבגללו שם ה' נענה לעם ואילו בפרשתנו  הוא "שובר את הכלים"?

נראה כי ניתן להסביר את ההבדל המהותי שבין שתי התלונות במהות הפנימית שמאחוריהן. אצלנו בפרשה מדגישה התורה "ויהי העם כמתאוננים"- כלומר מצד האמת לא הייתה עילה אמיתית לתלונה, אלא סתם רצון ליצור פרובוקציה במסווה של תלונה. הדבר בא לידי ביטוי גם בדבריהם של ישראל על האוכל במצרים. הרי צריך להיות יותר מציני כדי להתפייט בערגה על האוכל המצרי, ובו בזמן להתעלם מההרג ומהשעבוד. התלונות של עם ישראל המופיעות בספר שמות, לעומת זאת, היו בעלות תוכן ולכן גם נענו בידי רבש"ע.

אחד מהמאפיינים של מערכות יחסים אנושיות הוא היכולת להידרדר לריטואל של תלונות ומענות משני הצדדים. זה יכול לקרות בין בני זוג, בין הורים וילדים, בין מעסיקים לעובדים וגם בין עם למנהיגים. לא פעם אנו "יורדים לחייו" של מישהו ו"מחפשים" אותו על כל פסיק ותג, וכל זה משום שנוח לנו באותה שעה להתעלם מהיתרונות הרבים והחיוביים שקיימים בו. המרמור הוא זה שגורם לנו בכעסנו להפוך ביקורת נקודתית וקונקרטית לפארסה שלמה ומיותרת. דבר זה באה לידי ביטוי גם בחיינו  כאזרחים ששוכחים לפעמים כי המטרה העיקרית היא לתקן כישלונות ולא להנציח אותם בביקורת.

המוסר העיקרי העולה מכאן הוא שאל לנו להפוך למתלוננים מקצועיים. המתלונן הסדרתי סופו להיות חלק מתבערה גדולה כואבת ומיותרת.. תיקון אמיתי הוא בחיפוש אחר הטוב לצד הדרוש תיקון, וכל זה תוך הדגשה נכונה ופרופורציונאלית. והי הדרך הנכונה למי שמבקש לשנות. זוהי הדרך היחידה לעם חפץ חיים.

 

הרב דוד סתיו הוא רבה של שהם,  ראש ישיבת ההסדר בפ וחבר הנהלת ארגון רבני "צהר"