יש כאלה שמסיבות שונות אין להם עצמאות כלכלית משל עצמם. כנראה שכך היה תמיד, ופרשת השבוע שלנו קובעת כי כנראה שכך גם יהיה לעולם: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". הקריאה להתמודד עם הפער החברתי, שאמנם לא יהיה ניתן לבטלו אף פעם לחלוטין אלא מקסימום לצמצמו, מוטלת כצו אלוקי אישי לכל אדם: "על כן אנכי מצוך לאמר – פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך" (דברים טו, יא). מה פשר הפירוט: לאחיך, לעניך, לאביונך? במדרש ההלכה- ספרי, מוסבר: "למה נאמרו כולם? הראוי ליתן לו פת נותנים לו פת, עיסה נותנים לו עיסה, מעה נותנים לו מעה, להאכילו בתוך פיו, מאכילים אותו בתוך פיו". ישנן דרגות קושי ומצבים שונים ומגוונים, ויש למצוא את היחס והטיפול הנכון והמדויק שכל נזקק צריך לו.
אין התורה דורשת שכל אדם יפתח לשכת רווחה בביתו ולטפל בכל אותם אנשים שבאמת לא מסוגלים להתמודד עם קיומם הבסיסי בכוחות עצמם. אך גם לא מספיק לסמוך ולהשתכנע שכנוע פנימי שבודאי הם מטופלים ע"י אחרים (ביטוח לאומי, עיריה, משרדי ממשלה, עמותות וכד'). יש לפקוח עיניים ולסייע לפחות למעגלים הקרובים ביותר- משפחה, שכנים, מקום העבודה, קהילה, וכד', ובצורה תמידית ועקבית. העיקרון המפורסם לפיו המעגלים הקרובים קודמים למעגלים הרחוקים נלמד אף הוא מפסוק זה: "עני שהוא קרובו, קודם לכל אדם. עניי ביתו קודמין לעניי עירו. עניי עירו, קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר: 'לאחיך לעניֶך ולאביֹנך בארצך'". (רמב"ם הלכות מתנות עניים ז, יג).
אמת היא שמי שמעד ונפל כלכלית, ויש סיכוי לחלץ אותו ממעגל העוני והמצוקה אליו הוא נקלע, מצוות הצדקה הגדולה ביותר היא אצלו: "נותן לו מתנה, או הלואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול" (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז). אולם יש כאלו שהמלצות כגון אלה כבר לא יועילו אצלם (זקנה, מחלות קשות, וכד'), ועל כן נדרש לסייע להם באופן המתאים להם. הרצון הטוב והנכון שלא לתייג אנשים מחד, ולא להנציח את מעמדם כנזקקים מאידך, אסור שיכהה את החושים וימנע מאיתנו לסייע למי שבאמת צריך סיוע, אפילו ברמות הבסיסיות ביותר, כמו למשל להאכיל את מי שלא יכול לאכול בכוחות עצמו.
פן נוסף ברציונל שהטביע הבורא ביחסי עשירים ועניים, מציג הרב מאיר לייבוש, המלבי"ם (פרשן תנ"ך). מדוע "לא יחדל אביון מקרב הארץ". לפי המלב"ים אולי ראוי היה שלכולם יהיה כל מה שהם צריכים, ושלא יזדקקו זה לזה. אולם מאחר שאין זה כך, יש לראות את חלקם של העניים כפיקדון ביד העשירים. בלשונו של המלב"ים: "וכשהעני בא לקבל ממנו צדקה, בא לקחת קצת מחלקו אשר הוא פיקדון ביד העשיר… ואם כן העצה היא פתוח תפתח, כדי שאתה תהיה הנותן, ולא בהיפך".
תביעת העני לצדקה והנזקק לעזרה, באה ממקום של צדק. לא הכל תלוי רק באדם ובכישוריו. יש כוחות עליונים שמעורבים גם הם. העובדה שפלוני הוא אדם בריא ומוכשר והצליח בעסקיו והתעשר, ולעומתו אדם אחר מסוגל בקושי רב להתקיים, יכלה להיות גם ההיפך. העשירות היא מתנה מחייבת, ומשמשת צינור להעברת השפע למי שאין לו. כך היא גם הבריאות. גם הבריאות היא מתנה שמחייבת להעניק ולתת למי שחולה ותשוש. "כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו (=תלווה לו) די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח). ההדגשה היא על מה שיחסר "לו". להיות רגיש וער למצוקותיו וצרכיו האמיתיים של האחר, ומה שנחוץ ונדרש לעשות לטובתו הכלכלית, החברתית, הבריאותית ועוד. דרישת הצדק החברתי היא מנוע עצום של חסד, וברמה הכי אישית שתתכן.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים; מרבני צהר
