עם ישראל, עומד להיכנס לארץ ישראל, ארץ מיושבת ומטופחת מכל הבחינות: מתשתיות ושירותים אזרחיים מתקדמים כמו בורות מים, דרך חקלאות מפותחת וכלה באדריכלות מתקדמת ואיכות חיים המתבטאים בבתים מלאים כל טוב. רבים מן ההישגים הללו, יוותרו גם לאחר שעם ישראל יכבוש את הארץ ויתיישב בה, וכל אלו יוגשו לו על 'מגש של כסף', ללא שטרח, עמל, או שטיפח.
התורה מלמדת את עם ישראל בפרשה הקודמת יסוד חשוב, כי לפתחה של כל הנאה מהישגים שלא עמלת עבורם (הקוצר מתבואה שנזרעה בדמעתו של אחר, האוכל מסעודה שמישהו אחר טרח בהכנתה), רובץ חטא הסיאוב הבא לידי ביטוי בשכחת האל ובכפיות טובה:
"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱלֹקיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ.וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ו,י-יב)
זיכרון יציאת מצרים המוזכר בפסוקים אלו, מסמל בכל התורה כולה את הרגישות המוסרית – חברתית, את הדאגה לחלש, את התפיסה הסוציאלית שהתורה מדגישה פעמים רבות. דאג לגר כיון שאף אתה היית גר בארץ מצרים; אל תתעמר בעבדיך שהרי אף אתה היית עבד במצרים; תן מנוחה לעובדיך שהרי אף אתה היית זקוק למנוחה כשהיית במצרים וכו'. כל אלו הם ביטויים לזיכרון יציאת מצרים שמהווה את העוגן המוסרי חברתי לחברה הישראלית.
מכאן שמי שלא טעם טעמו של עמל, כך חוששת התורה, עלול לאבד את העוגן המוסרי – חברתי היסודי כל כך לתורת ישראל. הוא עלול ללקות בקהות חושים כלפי עובדיו, כלפי הנזקקים, כלפי החלשים, כלפי מי שלא הכל בא לו בקלות.
בפרשת השבוע שלנו מזהירה שוב התורה מפני עניין זה כשהיא מתארת את הארץ כך:
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָך (דברים ח,ט-י)
ארץ אשר אבניה ברזל ואשר מההריה אפשר לחצוב נחושת, הינה ארץ הזוקקת עמל ועבוד.,בניגוד לפסוקים הקודמים, כאן מתוארים הישגיו של האדם כחלק מפירות עמלו, יכולתו הטכנולוגית, כישרונו היצירתי ונחישותו להוציא לחם מן הארץ. לא במסכנות ובחוסר אונים, כי אם ביכולת ובעמל.
אולם גם כאן קיימת סכנה. העמל והבונה בעשר אצבעותיו, אמנם מכיר היטב את טעמה של העבודה, אולם דווקא מתוך כך עלול הוא ללקות בחטא הגאווה של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'.
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹקיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ד' אֱלֹקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח)
התחושה שבה אינני זקוק לאיש, אינני תלוי באף אחד ואני ואפסי עוד, מסוכנת לא פחות. ההכרה כי ד' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל, היא הממקמת את האדם במקום בריא. מחד הוא איננו חסר אונים ומסכן, אולם מאידך, הוא גם מכיר במגבלותיו ובכך שגם הוא זקוק לעזרה. לולא הוריו שגדלוהו וחנכוהו, לולא אשתו שעמדה לצידו בכל דרכו, לולא חבריו שתמכו ואפשרו לו לצמוח ולגדול, לולא עובדיו המסורים, הנאמנים והחרוצים ובמיוחד אילולי היה אלוקיו עמו, הרי שלא היה יכול לעשות חיל.
שתי אזהרות ובהם שני תיאורים של הצלחה והישגיות, ובכל אחד מהם מורה לנו התורה כיצד להשמר מן החטא הרובץ דווקא לפתחה של ההצלחה. מתוך כך, תיהפך ההצלחה וייהפך ההישג, מאפיזודה רגעית שלאחריה תבוא ח"ו התרסקות, רוחנית או גשמית, לקניין עולם שיש בו עומק ויש בו אמת. הלוואי ונזכה.
הרב איתמר אלדר, ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן ומרצה במכללת "אוהלו" בקצרין ומרבני 'צהר'
