בפרשת ואתחנן מופיעה אחת הפרשות המשמעותיות בתורה בפרט ובתרבותו של העם היהודי בכלל:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד' אֱלֹהֵינוּ ד' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:
פרשת שמע ישראל ובעיקר הפסוק הניצב בראשה: 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד', הפכו לאתוס מכונן בתרבות היהודית, ובעיקר בהקשרים של מסירות נפש.
יהודים שהתעקשו לא להמיר את דתם, זעקו במרתפי האינקוויזיציה 'שמע ישראל', גברים ונשים במחנות ההשמדה של השואה, מלמלו כשפיהם מלא עפר 'שמע ישראל', ועד רועי קליין ז"ל שנשכב על רימון מתוך ידיעה ברורה שבכך הוא מוסר את נפשו בצעקת 'שמע ישראל'.
זיקתה של פרשה זו, לסטואציות של מסירות נפש מושתתת על סיפורו המופלא של ר' עקיבא:
התלמוד מספר על דרשה שדרש ר' עקיבא על הפסוק השני של שמע ישראל: 'ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך': 'ר' עקיבא אומר: בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך'.
בהמשך מספר התלמוד שבימי השלטון הרומי בארץ ישראל, נגזרו גזירות שמד שאסרו על יהודים לעסוק בתורה. ר' עקיבא התעלם מצו זה ובסופו של דבר נתפס והוצא להורג, וכך מספר התלמוד:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד (ברכות סא' ע"ב)
ר' עקיבא, רגע לפני שיצאה נשמתו קורא שמע ישראל, ומסביר לתלמידיו כי אין מתאים מכך, שהרי התביעה לאהוב את האל בכל נפשנו, כפי שהבין ר' עקיבא, דורשת מן האדם להיות נכון למסור את נפשו על אהבה זו, ובגלותו לתלמידיו את מאוויו הכמוסים, 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה…מתי יבא לידי ואקיימנו', מבקש ר' עקיבא ללמד את תלמידיו כי מיצוי האהבה וההשתוקקות להקב"ה מגיע רק על ידי מסירת הנפש בפועל.
האם ר' עקיבא דורש מאיתנו לשאוף ולחתור אל הנקודה שבה אנו נתבעים למסור את נפשנו בפועל בכדי להביא לידי ביטוי את עוצמתה של אהבתנו כלפי הקב"ה? כלפי מושא אהבה אחר? מדינה? משפחה? תרבות ומסורת? בן או בת זוג?
ידוע לנו, כי על פי ההלכה היהודית, פיקוח נפש דוחה את כל המצוות והעבירות שבתורה, לבד משלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעבורם נאמר 'יהרג ואל יעבור'.
רוצה לומר כי ערך החיים נדחה מפני שלשה מצבי קיצון בלבד, שבעבורם נתבע האדם לוותר על חייו. נדירים הם המצבים, על פי ההלכה היהודית, בהם נתבע האדם להעדיף ערך מסוים על פני ערך החיים. כיצד, אם כן, תפיסה זו עומדת ביחס לדברי ר' עקיבא 'מתי יבוא לידי ואקיימנו'?
דמותו של ר' עקיבא, כפי שהיא משתקפת לנו מן המסורת, איננה דמות המבטאת חדלון מן החיים. ר' עקיבא אולי יותר מכל תנא אחר, דבק בחיים, אוהב אותם ומקדש אותם.
שיר השירים שר' עקיבא מכנה אותו: קודש קודשים, הוא סמל לאהבה, אך לאהבה של חיים ולא מאיסה בהם.
כך גם עולה מן המסורות השונות ביחס לאהבתו לאשתו רחל. וכך גם בקדשו את הערך של 'ואהבת לרעך כמוך' כ'כלל גדול בתורה'.
כיצד אם כן, עולה בקנה אחד, אהבתו הגדולה לחיים וקידושם, ונכונותו ואף רצונו למסור אותם בעבור אהבתו לבורא?
נראה כי התשובה לכך, יכולה להמצא בהבנה מעמיקה ומורכבת יותר של אהבה לחיים וקידושם. שהרי זו עלולה לההיפך לשיעבוד שיש בו פחד. שיש בו חוויה של הישרדות.
חברה ותרבות המקדשת את החיים כערך מוחלט שאין בלתו, עלולה להכשל בוויתור או בהפחתת ערך של ערכים עליונים וקדושים שהם מעל ומעבר לכאן ולעכשיו. חברה שערך החיים ושמירה עליהם הוא הערך הבלעדי, הופכת לחברת הישרדות שכל שאיפתה להביא ל'שלום ובטחון'.
ר' עקיבא אוהב גדול לחיים, אולם לצד אהבתו הגדולה הוא גם מסוגל להתרומם מעליהם. הוא איננו משועבד להם.
תשוקתו הפנימית של ר' עקיבא למסור את נפשו, היא לכשעצמה מספיקה בשביל להעניק לו ערך פנימי עליון המתעלה מעל לערכם של החיים עצמם, ובו ברגע החיים עצמם שקדושים הם, הופכים להיות ממטרה בלבד, גם לאמצעי.
ההלכה היהודית מקדשת את החיים ומלמדת כי האדם איננו צריך למסור את חייו בפועל כמעט לעולם, אולם עצם הנכונות והידיעה שישנם מצבי קיצון שעבורם, יהיה מוכן למסור את נפשו, היא זו המעניקה חוויה של טוטאליות, נאמנות והתמסרות, ומאידך מאפשרת לטוטאליות זו להתקיים בתוך החיים ואף לרומם אותם.
ר' עקיבא, מבקש מאיתנו להפוך הלכה זו של 'על שלשה דברים יהרג ואל יעבור' לחוויה של חיים על ידי כך שאנו שומרים בקרבנו פינה קטנה של השתוקקות להתמסרות טוטאלית זו. הוא איננו תובע מאיתנו לחתור לאותה סיטואציה, אולם השאיפה הכמוסה של 'מתי אגיע לידי ואקיימנו', מאפשרת לאדם לומר 'ואהבת את ד' אלקיך' בכל יום ובכל פעם לחוש כי אהבה זו טוטאלית ללא גבולות.
אנו חיים בדור ובמציאות שערך החיים הינו מקודש ביותר וטוב שכך. אולם קידוש החיים והפחד מאיבודם יכול להביא לשיתוק ולפרנויה בסיסית. אדם כזה מחפש בטחונות אינסופיים, מוכן לעשות הכל בשביל לקבל עוד סוג של ערבון שהוא מוגן, ומעתה, כל הערכים האחרים, כגון אהבת המולדת, הגנה על ערכי מוסר וצדק, ונאמנות לערכים אחרים, עלולים להרמס נוכח קידושם המוחלט של החיים והרצון להגן עליהם בכל מחיר.
הנכונות הבסיסית להיות מוכן 'למות בעד': – ארצנו, אמונתנו, מולדתנו, ערכנו', שנמצאת בתוככי מודעותנו הקיומית, מעניקה עוצמה לערכים שבהם אנו מאמינים ולאורם אנו חיים, ובסופו של דבר יכולה לאפשר את קידושם של החיים מחד, ואת הערכיות המלווה אותם מאידך.
