פרשת השבוע, פרשת 'תזריע' עוסקת במצורע ובצורך לשלוח אותו מחוץ לבידוד מדכא מחוץ לגבולות הישוב. הצרעת איננה מחלה ככל המחלות שכן מעבר לתסמינים הגופנים שבה היא מבטאת מצב רוחני מקולקל. קלקול זה גם דורש את ההרחקה מהמחנה. מאיך, בהפטרת שבת הבאה נקרא כיצד ארבעה אנשים מצורעים שישבו מחוץ לחומות העיר הצילו עיר שלמה מחרפת רעב. צבא ארם הטיל מצור הדור על העיר שומרון, דבר שגרם לרעב איום. אלוקים שהטיל פחד שווא במוחם של חיילי ארם שחשבו כי צבא גדול עומד לתקוף אותם, נמלטו בסופו של דבר מהמקום ונטשו את המחנה בבהלה. בפועל בעיר אף אחד לא ידע כך. רק המצורעים ששהו בבידוד הבחינו בנעשה, ובישרו לתושבי העיר שהמצור הוסר.
השתלשלות הדברים בשומרון מצאה ביטוי באחד משיריה של רחל המשוררת שכתבה:
"…אך אני לא אובה בשורת גאולה
אם מפי מצורע היא תבוא.
הטהור יבשר וגאל הטהור.
אם ידו לא תמצא לגאול
אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור
אור ליום בשורה הגדול"
רחל המשוררת קובעת כי אין לה חפץ בבשורת גאולה אם היא באה מפיהם של מצורעים. היא אף מבכרת למות בחרפת רעב המצור מלהסתמך על בשורת גאולה שכזאת, ולא ממש ברור מדוע. במקרה כזה. אומר יותר מכך: בעיני שירה של רחל מסוכן עד מאד וזאת משתי סיבות. הסיבה האחת הוא אימוץ התפיסה האפלה שרווחה בעיקר בימי הביניים לפיה המצורע הוא תת-אדם. סוג של אובייקט שהדבר היחיד שניתן לעשות עימו הוא להטילו אל אחת מספינות המצורעים שהגלו את המצורעים לאיים מיוחדים רק להם לכל שארית ימיהם.
הסיבה השנייה בגללה אני חש ריחוק משירה של רחל היא השאלה מיהו 'המצורע' אליו מכוונת רחל? פוקו, הוגה הדעות החשוב, לימד אותנו שהמצורע הוא ה'אחר'. המצורע של עידן התבונה הוא 'המשוגע' שאותו כולאת החברה המערבית בבתי חולים לחולי רוח.
בכל דור ודור ישנם 'אחרים' המפחידים את החברה בדומה לחולי הנפש, והנה רשימה חלקית: כשאני קורא את תיאור 'המתנחלים' בכלי התקשורת אני רואה את לנגד עיני את מצורעי רחל המשוררת. 'מתנחלי חברון' הם מבחינה זאת "המצורעים שבמצורעים". "פאנטים" , 'זוללי פלסטינים לתיאבון'. מנגדבכלי התקשורת של הימין הופך לא פעם השמאל למצורע האולטימטיבי, שכן הם כולם "בוגדים", "אנטי ציונים", "גיס חמישי" וכו'. "החילוניים" הם המצורעים בשיח החרדי. כולם "חומרניים", "חוטאים", "נגועי ניאוף וסמים". "החרדים", לעומת זאת, כשהם מוצגים בתקשורת ה"חילונית" הם לא יותר מ"משתמטים", "נצלנים", ו"טפילים ופרימיטיבים". העולם מרוסיה הם בכלל ""רוסים" שלא יודעים מה זה להיות ישראלים. "הציונות הדתית" היא בכלל "ימנית קיצונית", "משיחית" ו"אנטי דמוקרטית" וכן הלאה.
אחרי 60 שנות קיומה של מדינתנו הפכנו להיות "מדינת כל מצורעיה". אמנם כולנו עדיין מחכים "ליום הבשורה הגדול" שבו שלום, בטחון, זהות יהודית-ישראלית, צמצום פערים כלכליים, שגשוג ועוד כל מיני איחולים טובים יתגשמו, אולם על הדרך אנו מסמנים את אבני הנגף כצרעת. מדוע נסרב לשתף את 'האחר'/המצורע' במאמץ לקדם את 'יום הבשורה'? והאם לא הגיע העת שננסה לרקום יחד, חלום משותף?
בכדי לרקום 'חלום משותף' עלינו לעמול על שתי משימות. משימתנו הראשונה היא להכיר בחיוניותו של ה"אחר" למרקם הכללי. רק בצורה שכזאת נוכל להוריד ממנו את "הצרעת". אפשר וצריך להתווכח ואפילו בלהט, אולם עלינו לבטל את הדמוניזציה של 'האחר'. רק באמצעות החזרת הפנים האנושיות לכל אחד בחברה, נכיר בעובדה כי את 'יום הבשורה' ניתן להביא רק ביחד. הדרך למצב שכזה מתחילה בדיבור משותף ומציאת המשותף, ולא רק את המפריד.
הרב רפי פוירשטין, יו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
