תרמו לצהר

מה קנית לי ?

מאת ד"ר דניאל גוטליב

אבקש לפתוח בשני סיפורים שלדעתי עוסקים באות השאלה. סביב שולחן השבת שלנו, התפתח לו לפני מספר שבועות דיון בנושא 'מהי מתנה ראויה לילד בר מצווה?'. העניין עלה בעקבות התארגנות של מספר משפחות מהסביבה שהחליטו לקנות מחשב נייד לאחד מהילדים שעמד להגיע למצוות. מהר מאוד דיון עבר משאלת התאמתה של מתנה לאירוע (למה מחשב נייד ולא ספרי קודש?), לשאלה מהם המסרים הערכיים שמועברים באמצעות מתנה שכזאת.

הסיפור השני נוגע לכתבת שער במוסף סוף השבוע האחרון של הג'רוזלם פוסט שעסקה בתופעת מסיבות ימי הולדת ראוותניות שבשנים האחרונות הורים החלו לערוך לילדיהם. השאלה שעמדה בבסיס הכתבה הייתה האם השקעה של כ"כ הרבה כסף בהפקה שכזאת פירושה אהבה או שאולי מדובר בלחץ חברתי ובתחרות בין ההורים.

אני מחבר בין שני הסיפורים משום ששניהם עוסקים בשאלה עד כמה אנו, כהורים, מסוגלים, רוצים ומוכנים לחנך לערכים החשובים לנו, גם אם הדבר עומד מנוגד לנורמה החברתית המקיפה אותנו. במילים אחרות: עד כמה יש לחתור ולמצוא את הדרך שלנו בחינוך ובאיזו מידה עלינו להתאים את גישתנו לזאת הרווחת בסביבתנו. לכאורה, בנושאים שכאלו אין תשובות מוחלטות, שהרי לא מדובר רק בערכים אלא במכלול של משתנים ונתונים כמו מצב כלכלי, מדיניות של נתינת מתנות ועוד. אולם בפועל לא ניתן להתחמק מתמודדות עם שאלה כבדת משקל זו, שכן יש לה השלכות עמוקות ורחבות לגבי המסרים החינוכיים אותם אנו מעניקים לילדינו.

משתתפי סעודת השבת בביתנו היו חלוקים בדעותיהם לגבי ההתאמה של מתנה מסוג זה עבור ילד בן 13. חלקם סברו כי בחברת שפע, כמו זו שאנו חיים בה, לא רק שאין לראות במתנה שכזו דבר חריג, אלא יש אפילו מקום לקדם אותה בברכה בגלל המקוריות וסיבות נוספות. אמנם המצדדים בדעה זו הודו כי ישנם גם מקומות בארץ בהם מחשב נייד כמתנה לבר מצווה לא תיחשב דבר נורמטיבי, אולם לא זה המקרה כאן. לעומתם טענו אחרים כי השאלה היחסית אינה רלוונטית כמו המבחן הערכי האבסולוטי והאובייקטיבי. הללו טענו כי אין שום הצדקה לתת מתנה שכזאת לילד כה צעיר, וזאת בלי קשר ליכולות כלכליות או למצב סוציו-אקונומי, וזאת משום שמתנה בסדר גודל שכזה תגרום לילד לזלזל בעתיד במתנות קטנות יותר למרות שהן יכולות להיות משמעותיות לא פחות.

כאמור, אותן שאלות ודעות יכולות להיאמר בסוגיית מסיבות ימי ההולדת הגראנדיוזיות. כאן, לשאלה הערכית, עולות שלאות נוספות כמו היחס לכסף (כאשר הוא בנמצא), עוצמת הגירויים הניתנים לילדים ושוב החשש שמה הסטנדרט המטפס יגרום לילדים לכהות חושים ולזלזול באירועים צנועים יותר נטולי צוות בידורי, קוסמים ולהטוטנים.

ויכוחים אלו לא החלו בימנו והם בעלי שורשים עתיקים. אני נזכר באמירות באבא שלי שחש חוסר נוחות לנוכח שפע המתנות שקיבלתי אני בבר המצווה שלי, ונזכר לא רק בצניעות מתנות בר המצווה שהוא קיבל אלא גם בחגיגת בר המצווה שלו שהסתכמה, פחות או יותר, באיזה "קיכעל" ו"לחיים" בבית הכנסת לאחר הקריאה בתורה. מתח מתמיד שורר בין השמרנות וההתחדשות. אצל רבים קיימת כמיהה נוסטלגית לעולם הערכים הישן. לעומת זאת ישנו גם רצון להתקדם, לשפר ולהגיע להישגים ולמקומות טובים יותר. רובנו רוצים להעניק לילדנו חיים טובים מאלו שהיו לנו, אלא שאמות המידה הראויות ל"חיים טובים" לא תמיד ברורות. בחברה בה הכל נמדד בכסף, נדמה שהחיים הטובים יותר הם חיים בהם הכסף קיים, אולם אין הכרח לבזבז אותו בצורה ראוותנית ומיותרת, שכן אהבה לא קונים בכסף. מכאן שהשאלה הנשאלת אינה איזו מתנה לקנות, אלא אילו ערכים להקנות.

 

ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי ומשמש כמנהל הקליני של מכון "שינוי" בהרצליה