תרמו לצהר

על מרגלים,נסכים וגרים

מאת הרב אשר פויטוונגר

אחד הדברים המטרידים אדם שמתגייר הוא האם לאחר הגיור יהיה הבדל בינו לבין מי שנולד לאם יהודיה. להלכה נפסק כי לאחר שנתגייר הרי הוא כישראל לכל דבריו. המקור לדין זה מופיע בפרשת השבוע שלנו (במדבר ט"ו, טז) שבה נאמר "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". את הפסוק  למדו בספרי (פיסקא קט): "בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל מצות שבתורה".

מעניין לשים לב להקשר של פסוק זה המופיע בתוך פרשת הנסכים, העוסקת בחיוב להוסיף לכל קרבן בהמה המוקרב על ידי אדם פרטי מישראל, כמות מסוימת של סולת, שמן ויין. לכאורה לא ברור מה הקשר בין שני הנושאים, ומדוע התורה מצאה לנכון ללמד כלל זה דווקא כאן?

פרשת הנסכים מופיעה בפרשתנו לאחר חטא המרגלים והעונש שנגזר על דור יוצאי מצרים. על סמיכות הפרשיות שבין פרשת הנסכים לפרשת המרגלים, כותב רש"י (טו, ב): "שבכך בישר להם שיכנסו לארץ", והרחיב על כך האברבנאל: "לפי שמשה רבנו ע"ה הבטיח את אנשי המדבר שבניהם יבואו אל הארץ, ויירשוה. והם היו פוחדים ואומרים ומי יודע מה יהיה אחר ארבעים שנה? אולי יחטאו גם הבנים? לכך ראה יתברך לנחמם ולדבר על לבם ולצוותם מצוות הארץ, כדי שידעו שגלוי היה לפניו שיבואו אל הארץ, ולזה ציווה אותם בנסכים". ניתן להוסיף על כך זווית נוספת המופיעה בדברי הספורנו (ט"ו, ג): "הנה עד העגל היה הקרבן 'ריח ניחוח' בזולת מנחה ונסכים… ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד".

לסיכום הטעמים והדעות השונות: פרשת הנסכים באה למעשה להפיס את דעתם של ישראל הנזופים לאחר חטא המרגלים, ולמעשה מבטיחה להם כי בניהם ייכנסו לארץ ושם גם יקריבו קרבנות לה'. לא זו בלבד, אלא שנסכים אלו, הבאים מתנובת הארץ אותה הם מאסו, יהיו התנאי להיות הקרבן שלם.

אולם חז"ל (מובא בתורה שלמה ט"ו אות מ') מתארים לנו ויכוח שהתפתח בתוך עם ישראל סביב נושא זה של הנסכים. הויכוח היה מול הגרים על השייכות שלהם אל מצווה זו: "וכי יגור אתכם גר… ככם כגר יהיה לפני ה' – באותה שעה הייתה מריבה בין ישראל לגרים (שלא הניחו ישראל לגרים להקריב מנחה סולת בלולה בשמן ונסכים, לפי שכתוב בפרשה כל האזרח יעשה ככה… וסברו ישראל האזרח למעט הגרים. והגרים אמרו שאינו ממעט אלא גוי שאינו מביא נסכים). אמר לו הקב"ה למשה, משה למה עשו מריבה אלו עם אלו? אמר לפניו ריבונו של עולם אתה יודע… (כי גם משה היה מסופק) אמר לו: ולא כך אמרתי לך וכי יגור אתכם גר… חקה אחת לכם ולגר הגר… ככם כגר יהיה לפני ה'? ".

מעבר לפרשנות שבדברי התורה, לאורה מהות הויכוח המתואר כאן איננה ברורה. אחת הדרכים האפשריות להסביר ויכוח זה היא כי כל המצוות כולם נועדו למטרה מסוימת, ובדרך כלל מוסכם כי גם הגר (כאזרח) צריך להשיג מטרה זו. מצינו שאפילו מצוות שמטרתם הודאה לה' על ניסים שקרו לעם ישראל בעבר, עוד קודם שגרים הצטרפו, יש לגרים שייכות אליהם (שהרי אילולי ניסים אלו, לא היה עם ישראל מתקיים ואז לא היו יכולים להצטרף אליו). אולם כשעם ישראל קיבל את מצוות הנסכים, הוא מתייחס אליה ככפרה ישירה לחטא המרגלים, ולכן לדעתם רק מי שחטא בחטא הוא גם זה שזקוק לכפרה. לכן הגרים שלא חטאו בחטא המרגלים אינם שייכים במצווה זו.

הגרים הבינו אחרת. הגרים הבינו כי גם מצוות שמתגלות בעקבות חטא או מאורע שלילי, שורשם עדיין עמוק יותר. החטא רק מגלה כעת את מה שעתיד היה על כל פנים להתגלות בעתיד. אין זה משנה כיצד המצווה נתגלתה, אלא עצם קיומה. שהרי בכך נעשה רצון ה'.

מתוך הסבר זה ניתן להבין לעומק את דברי הרש"ר הירש (בפירושו לבמדבר ט"ו, טז) המסביר את הצורך בהקרבת הנסכים. הרש"ר הירש מסביר כי הנסכים מסמלים את מסירת הנכסים (הרכוש) המאפשרים את הקיום (סולת), את האושר (יין) והרווחה (שמן) אל הקב"ה. בעצם הקרבתם הנסכים מחזירים למקורם את "כל יסודות הקיום, הרווחה והאושר – שגם אלה הם רק לה' ולתורתו, אין הם תלויים אלא בה' לבדו, ואין אדם יכול לזכות בהם אלא על ידי שיעשה את רצון ה' ".

פרשה זו של הנסכים מגלה לנו בעצם כי רק הגר שכל קיומו תלוי בקבלת המצוות בפני בית הדין, הוא זה שמגלה לעם ישראל כיצד כל יסודות הקיום תלויים אף הם בקיום רצונו ית'.

 

הרב אשר פויכטוונגר הוא מנהל כיתת הגיור של צהר בהרצליה