מושג ה'קנאה' מתברר בפרשתינו כמושג חיובי, לאור מעשהו של פנחס המקנא לד' והורג את זמרי וכוזבי. הקנאות בתרבות העכשוית, לעומת זאת, מוצגת לרוב כמושג שלילי. כולנו מחנכים את ילדינו שלא לפעול מתוך קנאה בחבר או באח, שלא לתת לדחף הרגשי של הנקמה הנובעת מהקנאה לשלוט במעשינו.
פער זה בין היחס הפנימי לקנאה ובין יחסה של התורה מחייב אותנו לברר מהי אותה 'קנאה' עליה מדבר הכתוב בצורה חיובית, עד כדי הבטחת 'ברית שלום' למי שהרג אנשים.
נראה כי יש ארבע אבני דרך במושג הקנאה החיובית בתורה, לעומת הקנאה השלילית:
א.קנאה מחושבת– יסוד קנאתו של פנחס היא פעולה מחושבת ולא דחף פרוע, וכך כותב רש"י בשם חז"ל: "ראה פנחס מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו" (רש"י, כה, ז). מדבריו של רש"י מודגשים שלבי הקנאה. המעשה השלילי אינו מעלה בפנחס דחף, אלא מזכיר לו את עולם ההלכה. עולם של סדר הופעת רצון ד' בעולמו, בצורה מחושבת. לאחר שנזכר פנחס בהלכה, הוא נועץ בגדול ממנו. הוא אינו פוסק לעצמו. רק לאחר שגדול הדור מאשר את ההלכה של הופעת הקנאה במצב כזה, רק אז יוצא פנחס לנקום נקמת ד'.
ב.מגמת הקנאה- הקנאה האנושית בצורה הרגילה שלה, נובעת ממגמה שלילית שבה האדם מבקש לקחת דבר מה שיש לחברו על מנת שלו יהיה יותר. מדובר במגמה מסכסכת, השמה בבסיסה את עקרון 'החזק שורד'. בעולם כזה אין קניין אמיתי לפרט, אפילו לא לגבי אשתו, כייון "דכל דאלים גבר".
מגמת קנאתו של פנחס, לעומת זאת, הייתה השלום. פנחס אינו מתכוון לקחת מאומה מזמרי. הוא מתכוון לשם ד' בלבד ולהפסקת התרבות המינית הפרועה אשר הורסת את מבנה המשפחה ואת יחסי האדם עם חבירו. פנחס נאבק על שלימות המשפחה, על ערכם של הנישואין, ולא להיפך. אך טבעי הוא שעל כך יזכה בברית שלום מאת ד'.
ג.אחריות עד כדי מסירות נפש- מעשהו של פנחס היה כרוך בסיכון גדול ללא ספק. במצב שבו רוב ישראל זונים, פנחס נמצא במיעוט פגיע שינסו לפגוע בו אם יבקש לעצור את השתוללות העריות. פנחס שם נפשו בכפו, משום שהוא רואה לנגד עיניו מאבק תרבותי, ולא מאבק אישי. הוא רואה ניגוד בין ישראל לעמים, בין תרבות אלוקית המקדשת את ערכי המשפחה לתרבות הוללה השמה את יצרי האדם במרכז האישיות. במערכה זו פנחס מעדיף את טובת האומה על פני טובתו הוא. מסירות הנפש של פנחס היא על משמעות החיים עצמם, בעוד הקנאה השלילית נובעת מייאוש ובריחה. פנחס מוסר את נפשו מתוך אחריות למצב, בעוד התאבדות מקנאה נובעת מבריחה מאחריות.
ד.האומץ להיות שנוי במחלוקת- לפנחס היו אין ספור סיבות מדוע לא לקום ולהרוג את זמרי. הגדולה שבהן הייתה עובדת היות זמרי מגדולי הדור, שלא לדבר על כך שגישת זמרי הייתה גישת הרוב. פנחס יכול היה לחמוק מאחריות, ולתרץ שאין מקום למעשה קיצוני במקום שבו גדולי הציבור הכריעו לחטוא. פנחס מגיע למעשהו מתוך עמדה אתית, מתוך דבקות ברצון ד', ועל כן עצם העובדה שזמרי היה גדול הדור, איננה רלבנטית. פנחס דבק במשימה, ולא מתחשב בכך כי הוא למעשה במיעוט. הוא התעלם מהתחושה הנוראית הכרוכה באימוץ דעה לא פופולארית, ודבק בדבר ד'. כמובן, למותר לציין, שאין להשוות את המציאות במדבר למציאות בה דברים נקבעים באורח דמוקרטי. אמנם, המקנא השלילי מנסה כל העת להיות בקונצנזוס, להיות בעל תשומת הלב. שכן הרבה מהקנאות היום יומיות שלנו הנן על בסיס הכבוד ומציאת המקום בתוך החברה.
לסיכום ניתן לומר, שדרכו של פנחס מהווה את ההפך הגמור מהקנאות השליליות היומיות של החברה. הוא בא אליה מתוך מחשבה סדורה, עם מגמה טהורה, אחריות ציבורית ואומץ גדול להוביל תהליכים.
הרב ברוך אפרתי הוא ראש המכינה הקד"צ בלוד
