תרמו לצהר

על קנאות ועל שלום

מאת הרב חגי גרוס

אחת מן התיאוריות המעשיות הנלמדות בבתי הספר למנהל, היא שיטת "המשבר היזום ". מדובר בשיטה שלא מומלץ לנהוג בה באופן תדיר, אלא רק במקרים בהם אין ברירה, כאשר המצב הוא קטסטרופאלי והאפשרות היחידה להעיר את הצוות או להחיות את מו"מ תקוע היא באמצעות יצירת משבר יזום. במילים אחרות "משבר יזום" פירושו "לשבור את הכלים"; לנהוג בצורה הנראית חסרת כל הגיון או כיון במטרה להבהיר כי הדברים אינם יכולים להימשך כפי שהם, וכי דרוש שינוי כיוון מוחלט.

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק, אנו נתקלים במעשה הקנאות של פנחס אשר נטל רומח והורג את זימרי בן סלוא (נשיא שבט שמעון) ואת כוזבי בת צור (בתו של מלך מדין) אשר נהגו בניאוף במקום ציבורי לעיני העם כולו. פנחס מחליט לפעול לאחר שהוא מזהה במעשה זה נקודת משבר חמורה. זמרי בן סלוא הוא אחד האנשים החשובים בעם ישראל, ומעשהו הנעשה בפרהסיה גלויה וללא כל בושה עלול להוביל את העם לעבודה זרה ולגילוי עריות עם בנות מואב. למרות שמשה וההנהגה הבכירה של עם ישראל צוו להגיב על כך, בפועל הם נותרו משותקים. החשש מהידרדרות חמורה בפן המוסרי והדתי היה יותר מברור, ובמצב שכזה היה ברור לפנחס כי רק צעד דרסטי, כזה שברגע הראשון עלול יצור משבר, עשוי להחזיר את העם למסלול ולדרך הישרה.

אולם עדיין נשאלת השאלה האם זו הדרך הנכונה? האם קנאותו של פנחס היא הדרך, או שאולי עדיפה ממנה דרך השלום? זאת ועוד: אנו רואים כי מעשהו של פנחס זוכה לאישור רק בדיעבד- לאחר המעשה, וחז"ל מדגישים כי לו היה שואל מראש האם מותר לו לנהוג כן, התשובה היתה שלילית. גם השכר לו זוכה פנחס  מרמז כי הדרך המועדפת היא דרך השלום: " לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

רמז נוסף לדבר אנו מוצאים בהחלטת חז"ל להצמיד לפרשת השבוע את ההפטרה המספרת על אליהו הנביא הנמלט לאחר שהרג את 450 נביאי הבעל העובדים עבודה זרה ומחטיאים את העם במצוות המלכה איזבל. בעקבות מעשהו זה, נאלץ אליהו לברוח לאחר שנודע לו כי המלכה מבקשת להרגו. אליהו בורח למדבר סיני ומגיע אל הר סיני (מסלול דומה למסלול אשר עשה משה רבינו), ושם מתגלה אליו ה'. מדבריו של ה' לאליהו, וכן מהצורה בה הוא מתגלה אליו, אנו מבינים כי דעתו של ה' איננה נוחה מהחלטתו של אליהו להרוג את נביאי הבעל, וכי עדיפה דרך השלום והמתינות על הגישה הקנאית:

"וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:" (מלכים א' פרט יט).

לשאלתו של ה' מסביר אליהו כי מעשהו נובע מקנאות אולם תגובת ה' היא כי "לא ברוח ה'…לא ברעש… אלא ב"קול דממה דקה". כלומר, הדרך המועדפת היא לא דרך הקנאות אלא דרך המתינות, ללא רעש וצלצולים כי אם בשקט ובשלווה.

גם חז"ל במדרש מדגישים כי דרך השלום עדיפה על דרך הקנאות: "אמר הקב"ה בדין הוא שיטול פנחס שכרו לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. גדול השלום שנתן לפנחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

אמנם לעיתים אין ברירה אלא לנקוט במשברים יזומים. לא פעם יש צורך ב"שבירת הכלים", אולם אלו מקרים יוצאים מן הכלל אשר אינם מלמדים על הכלל.  מכאן שראוי לכל מנהל לחשוב היטב לפני שהוא נוקט בצעד דרסטי שכזה. יש  לעשות חישוב מדוקדק של עלות מול תועלת. בד"כ דרכי נועם יצלחו וישיגו תועלת גדולה יותר משבירת כלים.

על פי חז"ל, גם אליהו הנביא הבין בסופו של דבר את המסר וכך אומרת המשנה האחרונה במסכת עדויות: "וחכמים אומרים (אין אליהו בא) לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר 'הנני שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'". תיקונו של אליהו הנביא הוא לבשר שלום בעולם תחת הקנאות בה נקט בימי חייו. שבת שלום.

 

הרב חגי גרוס הוא מנהל תיכון "הצבי"- מקיף דתי נתיבות.