לא הייתי נדרש למאמר תגובתו שלהרב אריאלמהגליון האחרון, אלמלא חששתי כי שתיקה תתפרש כהודאה. זאת ועוד: מכיוון שתוכן הדברים במאמר המדובר וסגנונם זרים לרוחה של תורה אני רואה עצמי מחויב למחות עליהם.
חשוב לי לכתוב בפתח דברי כי מפעל חייו שלהרב אריאלבטיפוח תודעת המקדש וכליו היא חשובה ביותר בהתעוררות כסופי העם אל הקודש והמקדש, ועל כך הוא ראוי לכל ברכה ושבח על מעשיו השונים בתחום זה. יחד עם זאת, אין כל קשר בין אלה לנושא הנידון במאמרי הראשון, שהוא העלייה להר הבית בימינו והיכולת הרוחנית לבנות מקדש בתקופתנו.
ראשית אתייחס להיבטים שהיו שוליים במאמרי, אולם כותב התגובה ראה אותם כמרכזיים. במאמר התגובה שלו משווה הרב אריאל בין סוגית היתר המכירה לסוגית הר הבית, ומצד האמת אין כל מקום להשוואה שכזאת.
היתר המכירה עוסק באיסור ספיחים שהוא מדרבנן לכל הדעות ובאיסור העבודה באדמה שאף הוא לדעת רוב הפוסקים בזמן הזה מדרבנן בלבד. גדולי ישראל רבים ראו את היתר המכירה כחיוני לקיום הישוב בארץ ובראשםהרב קוקזצ"ל ואחריו כל הרבנים הראשיים מאז קום המדינה, וכל זה ללא הבדל גוון רוחני ופוליטי: מהרב עובדיה והרב אליהו, ועד הרב שפירא והרב הרצוג וכך הלאה. ידועים גם דבריו של הגרש"ז אויערבך שאמר לאחד הרבנים הראשיים שלא יעיז לגעת בהיתר המכירה מאחר והוא יסוד הכשרות בארץ. יתר על כן: דווקא אלו שאינם מסתמכים על היתר זה בשל שקולים שונים ובהם איסור "לא תחונם", בפועל מעבירים בידיים את השליטה הארץ לידי ערבים ובכך גורמים לחלות דה-פקטו של אותו איסור מפניו הם מזהירים. כמוכ' ברור לחלוטין שביטול היתר המכירה כיום יביא למצב שבו העם לא עומד בגזירת חכמים ולפרוק כללי של מערכת הכשרות בארץ.
לאור כל זאת לא ברור לי איזה דמיון מצא הכותב בין "היתר המכירה" המבוסס על גדולי עולם (הגם שהוא שנוי במחלוקת) לעניין העלייה להר הבית שכל הרבנים הראשיים מכל הגוונים אסרו אותה. האם הרב צבי יהודה זצ"ל לא חתום על הכרוז האוסר לעלות אל הר הבית? איך אפשר בכתיבה עיתונאית לספר לנו סיפורי מעשיות על רבנים שאמרו למישהו משהו בלחישה? האם כך מוסרים תורה ? האם כך מנהיגים צבור על פי הלכה? היכן שמענו שמאן-דהוא מורה הלכה לכל ישראל בניגוד לכל גדולי עולם (כולל מרןהרב קוקזצ"ל) שהורו אחרת, וכל זה מבלי להזכיר ולו מקור אחד בשמו? האם לא היה זההרב שפיראשבליל יום ירושלים תקף בחריפות את העולים על ההר? האם הרב עובדיה יוסף ואחרים, שתקפו את העולים על ההר, אינם מודעים לדברי הרמב"ם המצווה לבנות את בית המקדש? אינני יודע על שמועות בשמו של הגרצ"י קוק שעליהם מדבר הכותב, אולם אני יודע את מה ששמעתי במו אזני מהרב צבי יהודה זצ"ל שאמר כי "ביחס להר הבית אנחנו נטורי קרתא". אינני אומר כי דעתו מחייבת את הכותב, אולם אי אפשר לסלפה, ולא ניתן להפחית ממעמדו של הרצי"ה רק משום שאינה הולמת את דעתו של הכותב.
בעזות פנים כותב הכותב שחובה עליהם ,על גדולי הדורות כולם, להסביר את דברי הרמב"ם, כשמצד האמת אין כל צורך להגיב, מאחר וכל קורא מבין את ההבדל בין הלכת הרמב"ם לנידון שבפנינו. האם הרמב"ם בנה אתבית המקדש? ברור שלא ואין כל צורך לשאול מדוע. הרמב"ם לא בנה את המקדש כי לא היתה לו היכולת. האם מישהו חושב שיש לנו היום יכולת לבנות מקדש? האם לא ברור כי כל נסיון לפעול בכיוון שכזה יעמיד את הבית הלאומי אותו אנו בונים בסכנה קיומית מידית? ראינו במו עינינו למה גרמו בניית גשרון בשער המוגרבים ופתיחתה של מנהרה. שני אירועים זניחים שהפכו לאירועים בעלי פוטנציאל נפיצות עולמי. לאור זאת נשאל את הכותב: מדוע באמת אינך בונה את המקדש? מי מפריע לך? אולם השאלה העיקרית היא: ניחא לו היה המקדש נבנה מעצם עלייתך להר, אולם כיצד בדיוק הוא הולך ונבנה מעליות הפגנתיות על ההר?
אולם כל זה הוא רק החלק הטפל במאמרי. העיקר הוא כי למדנו בית מדרשו שלהרב קוקכי היעדרה של יכולת טכנית לבצע פעולה מסוימת מעידה, בדרך כלל, על רצון אלוקי עמוק שבא לידי ביטוי במניעות הטכניות. זהו נושא מאמרי ולא שום דבר אחר. אם ברצוננו לבנות מקדש, ואכן כולנו חפצים בכך, הרי שעלינו להפנים כי הדבר אינו תלוי במספר העליות שלנו על ההר. בניין המקדש תלוי הרבה יותר ביכולתנו לרדת לשפלה ודווקא שם להאיר לחברה את חשיבותו של מקדש, את האור הגנוז בו ואת השפע שבכוחו להעביר למין האנושי כולו בבחינת "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". חשיבות זו תוכל להיתפס רק כאשר אנו ניראה כחברת מופת שראוי לדבוק בה, ולא חברה הזויה שחפצה להקים עלינו את כל העולם. אי אפשר שדבורנו על מקדש לא יהיו מגובים בדברי הנביאים שעסקו באזהרות על חורבנו וכל הדרך לתקונו. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. אין קיצורים ואין קפיצות בדרך העולה אל ההר.
הרב דוד סתיו הוא רבה של שהם, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
