הצתה באש של זנב כלב, תליית חתולים, דקירת בעלי חיים או ירי חצים בהם – אלו מקצת ההתעללויות שאנו שומעים עליהן מידי כמה שבועות. בתקופה האחרונה היינו עדים לעליית מדרגה, המתבטאת בסרטון שהופץ באינטרנט, המתעד בגאווה סדיסטית התעללויות נוראיות.
נכון. מדובר "רק" ב"עשבים שוטים". אך כמי שגדל במושב בגליל, אני יודע שאם ישנם "עשבים שוטים" סימן שהשדה כולו זקוק ל "חריש עמוק".
נאמר: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" – לאדם ולבהמה כאחד (תהלים קמה, ט). כך גם בחר המשורר בתהלים, ברחמי האל על בעלי חיים, כדוגמא למידת הרחמים שבה הוא נוהג בעולם כולו: "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאו" (תהלים קמז, ט). וכשהתורה מתארת את השפע שאותו מעניק האל לעולם היא מזכירה את צורכי הבהמה תחילה: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק אחר כך, את צורכי האדם: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, טו). חכמים למדו מכך (ברכות דף מ עמוד א) שעל האדם ללכת בדרכי הבורא, ולדאוג למזונות בעלי החיים שברשותו בטרם ייגש לאכול בעצמו.
כשר חקלאות בחרתי לקדם את נושא צער בעלי חיים כאחד הדגלים המרכזיים של פעילות המשרד, ולפיכך תקצבתי אותו והוספתי לו תקנים. לפני כארבע שנים יזמתי פרויקט מיוחד לחילוץ, שיקום והצלה של סוסים וחמורים העוברים התעללות. המדובר בבעלי חיים המשמשים את בעליהם כבהמות משא, ללא רגישות לצורכיהם וללא טיפול בבעיותיהם הרפואיות. חוסר רגישות לסבלם של בעלי החיים מנוגד למסורת היהודית הגורסת כי העושה שימוש בבעלי חיים לצורכי עבודה חייב לדאוג לצרכיהם. הביטוי המקראי המוכר "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד) קובע כי חובה לאפשר לחיה לאכול מהמזון בשדה שבו היא עובדת. זאת ועוד, אין לתת לבעל חיים עבודה שהיא מעבר ליכולותיו. עיקרון זה עומד אולי בבסיס האיסור לרתום שור וחמור לאותה מחרשה, שכן הדבר גורם לחמור, שהוא החלש מבין השניים, להתאמץ מעבר ליכולותיו (אבן עזרא, דברים כב, י).
הסוסים והחמורים שהוחרמו על ידי פקחי משרד החקלאות בשל התעללות, הועברו לבתי מחסה מוגנים, טופלו ושוקמו על חשבון משרד החקלאות. חלק מבעלי החיים נמסרו למשפחות המעניקות להם תנאי חיים טובים, ואילו חלק מהחמורים ששוקמו נמסרו לחווה של משרד החקלאות, שבה הם מסייעים בהדברה ביולוגית באמצעות אכילת העשבים הצומחים סביב בריכות דגים.
ברוח זו, תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה שלא לצרכים חקלאיים) התשס"ט-2009, שאותן התקנתי לפני פחות משנה, קובעות באופן מפורט תנאים נאותים בסיסיים שבהם יש להחזיק בעלי חיים במגזר הפרטי – שטח הצלשלו זכאי בעל החיים, גודל הכלוב, אורכה המינימאלי של השרשרת שבה רשאים לקשור כלב, ואפילו כמות המים שלה זכאי דג. תקנות אלו הן מהפכניות, ויישומן יבטיח את רווחת בעלי החיים בשנים הבאות. בנוסף, הוספתי במשרד תקן קבוע של וטרינר המטפל בבעלי חיים שעברו התעללות, ואני רואה בכך עיצוב ארוך טווח של ההתמודדות עם תופעה חמורה זו. התקנות שתיקנתי והתקן החדש מהווים נדבך במדיניות כוללת שאותה אני מקדם במשרד של הרחבת המבט ושל קידום נושאים הנוגעים לכלל הציבור, ולא רק לחקלאים
המבט היהודי מלמד אותנו כי יחס נאות לבעלי חיים אינו רק ביטוי לערך החמלה המצוי באדם, אלא גם מכשיר חשוב לפיתוח עולמו המוסרי ורגשותיו. כך לדוגמא אסרה התורה לקחת ביצי ציפור בעוד אמם דוגרת עליהן, כדי לפתח רגישות לסבלה של האם. גם אני כנער גידלתי חיות שונות, רכבתי על סוסים ואף גידלתי חמור בחצר, וכיום אני יודע לומר שחוויות אלו הטמיעו בי כבוד, רגישות ויחס מיוחד לכל חי.
אפילו גדולי מנהיגי ישראל, משה ודוד, נבחרו להנהיג את העם אחרי שנים כרועי צאן, שנים בהן טיפחו את יחסם לאחר, בעת שביטאו חמלה כלפי בעלי חיים. המדרש מספר על דוד כי בהיותו רועה צאן, "היה מוציא [את בעלי החיים] הקטנים [ראשונים] לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין", לכן "אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי" (שמות רבה ב, ב).
שלום שמחון הוא שר החקלאות ופיתוח הכפר בממשלת ישראל
