חלפו להם ימי הקיץ, הימים מתקצרים, מזג האוויר הופך לסלחני יותר מיום ליום וראש השנה כבר מעבר לדלת. תקיעת השופר מידי בוקר מזכירה לנו כי אנו כבר עמוק בתוך חודש אלול. הרהורי חשבון הנפש באוויר בכל מקום, ומחר בערב יצטרפו גם בני עדות אשכנז לאמירת הסליחות. שנה חדשה בפתח.
כמידי שנה, גם במהלך הימים הנוראים הללו אנחנו נחשוב ונתפלל על בני משפחתנו, לשלומם, בריאותם ורווחתם. נתן שבח והודאה על המשפחות, הילדים, ההישגים והדברים בהם התברכנו. נישא תפילה ונבקש כי יעלו מעלה מעלה במעלות התורה, במעשים טובים, בקשר עם המשפחה ובמציאת בני זוג ראויים.
כל זה נכון וחשוב, אולם נשאלת השאלה האם די בתפילות שלנו? האם נשיאת עיניים למעלה די בה בכדי להבטיח שכל הטוב לו אנו מייחלים גם יתממש? זאת ועוד: האם אנו צריכים להמתין עד למעמד התפילה בבית הכנסת בר"ה בשביל כל זה, או שאפשר להסיק את המסקנות המתבקשות כבר במהלך השנה?
אין ספק כי חודש תשרי מחדד אצלנו את המודעות ומעורר את הרגישות לזמן החולף. שנה מסתיימת ורעותה מתחילה, ואנו בוחנים ורואים את ימינו כצל עובר וכחלום יעוף. קשה לנו ההתמודדות עם הזמן. אנחנו תמיד בתחושה שאין מספיק שעות ביממה בכדי להספיק את כל מה שאנו רוצים או צריכים. והנה למרות זאת, המציאות מראה כי אנו תמיד מוצאים את הזמן לדברים הבאמת חשובים או לדברים בהם אנו חפצים. לא פעם הדבר נעשה על חשבון משהו אחר. לפעמים זו השינה שמשלמת את המחיר.
מאידך ישנם הדברים שאנו דוחים למחר, ואם לא למחר אז למחרתיים. לפעמים בסתר לבינו אנו מדמיינים לעצמנו כי אנחנו צדיקים מספיק בכדי שמלאכתנו תעשה על ידי אחרים. וישנם גם הדברים שאנו דוחים כי אנו רואים בהם עניין מובן מאליו. דברים שלעולם לא יברחו או ייעלמו לנו.
אם הייתה ניתנת לנו הזדמנות להרוויח מליון שקלים סביר להניח שאף אחד מאיתנו לא היה חוסך במאמצים בכדי להגיע אליהם. לא היינו נזקקים לסיבות ותירוצים מדוע להמתין למחר, כי לא היינו ממתינים. בדרך למיליון הנכסף היינו דוחים כל דבר ומשקיעים את מלוא המאמצים והמרץ בהזדמנות שהונחה לפתחנו.
דוגמא זו חשובה משום שאחד מאותם דברים שאנו נוטים לדחות, כי אנו רואים בהם עניין מובן מאליו, הם הילדים שלנו. לכאורה שווים לא פחות ממליון שקלים, אבל מצד שני לא תמיד אנו מגלים כלפיהם את אותם מאמצים כמו עבור מליון שקל. והם הילדים תמיד נמצאים שם. הם תמיד זקוקים לנו. עיניהם נשואות אלינו ודווקא משום כך נדמה לנו שהם תמיד יהיו כאן.
הילדים שלנו באמת זקוקים להמון תשומת לב, גם הילדים הגדולים. לפעמים הם לא מראים מבחוץ עד כמה הם משוועים להיות עם אבא או לאמא, למרות שמבפנים אין דבר שהם רוצים יותר. תשומת הלב שלנו לילדים וההשקעה שלנו בהם תורמות לדימוי העצמי שלהם ולתחושה שהם רצויים, שווים, ובעלי יכולת להצליח.
לא מזמן, במסגרת ראיון על שיעור האלימות הגובר בקרב בני נוער, ציין דר' יצחק קדמן כי הזמן הממוצע שהורה מקדיש לאחד מילדיו מידי יום מסתכם בפחות מחמש עשרה דקות. בזמן מועט שכזה קשה להורה לעקוב אחרי הקורה עם ילדו. בלתי אפשרי להעניק חינוך של ממש וקשה להיות ערים למצוקות של הילד. מדבריו של דר' קדמן ניתן היה להבין כי הוא מקשר בין רמת הסיכון שבו נמצאים חלק מהילדים למידת ההשקעה של ההורים בהם. גם אם מסקנה זו טרם הוכחה בצורה מדעית, יש בהחלט אמת אינטואיטיבית באמירה זו. ככל שילדים מרגישים רצויים, אהובים ושווים יותר, כך הם יוכלו להקרין אהבה וקבלה כלפי אחרים, וכך הם יוכלו להתמודד עם תסכולים וקשיים בצורה טובה יותר. ילד שחסר את כל יראה בכל קושי איום קיומי שעליו הוא צריך להגיב כמו במלחמה. ככל שילד מתוסכל פחות, כך יהיו פחות ביטויים של תסכול וכעס מצידו כלפי אחרים. כלל שילד מרגיש שההורים מבינים אותו, הוא יהיה פחות זקוק לגורמים מחוץ למשפחה שיתנו לו את התמיכה והמסגרת שהוא לא מוצא בבית. אם רק הורים יאפשרו זאת ילדיהם ישימו מבטחם בהם ולא בגורמים מפוקפקים מהרחוב.
אנחנו מרבים לדבר על הפער שבין הדורות ולבכות על קשיי התקשורת בינינו לבין ילדינו. רובנו נוטים להאשים אותם בקצר הזה במקום לבדוק מה הייתה התרומה שלנו ליצירת הפערים. אם נזכור שהילדים שלנו צריכים אותנו ואת תשומת הלב והזמן שלנו (ולא רק את זמנם של מטפלות, בייביסיטרים, מעבירי חוגים ומאמנים), הקצרים בתקשורת ילכו וייעלמו.
אם אנו מוכנים להתאמץ עבור מליון שקל, קל וחומר שראוי להתאמץ עבור ילד שלא יסולא בפז.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל קליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות ושאלות: dgotlieb@netvision.net.il
