תרמו לצהר

מגילת אסתר – הסיפור שלא סופר

מגילת אסתר מתרחשת בשנים שבהן בית המקדש השני בירושלים עומד על תילו. אלו שנים קשות לעם היושב בציון, ושאלת מעמדו של הבית השני לא מרפה. למעשה, עברו כמאה שנים מימי גלות יהויכין וחורבן בית המקדש עד למגילת אסתר; וכחמישים שנה מאז שהוקם בית המקדש השני ועד לתחילת מלכותו של אחשוורוש בפרס.

הקשיים בבניין בית המקדש השני היו מנת חלקו של המקדש מעת הקמתו. עדות לכך מצויה כבר בראשית ימי בניין הבית, כשיושבי הארץ ומנהיגיהם שואלים את הנביא זכריה: האם יש להמשיך ולצום את הצומות על חורבן בית המקדש הראשון בעיצומה של בניית בית המקדש השני? המענה האלוקי לשאלה היא שההכרעה האם לצום מסורה בידי העם. ונראה שלמעשה, לאורך ימי הבית השני המשיך העם בארץ ובנכר לצום על חורבנו של הראשון.

קשר בין היהודים היושבים בנכר במשך דורות אל חורבן הבית הראשון אף עולה בעקיפין מתוך הכתוב במגילת אסתר בהצגתו של מרדכי לקורא המגילה.  ייחוסו של מרדכי מוליך אותנו לאחור עד לגלות יהויכין שקדמה לחורבן המקדש ושבה גלתה משפחתו של מרדכי לבבל: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (אסתר ב, ה-ו). המגילה מדגישה גם את ארבעת הדורות שחלפו מאז גלות יהוכין. זיקה זו, שבין מרדכי לאבות אבותיו שגלו בשנות חורבן הבית הראשון, מחדדת את זהותו היהודית של מרדכי ומפנה את תשומת ליבנו לעובדה מפתיעה – מרדכי אינו קושר את גורלו עם ההתרחשויות בירושלים בימיו.  מעבר לכך, זיקה זו מעלה שאלה נוספת – כיצד קרה שהיהודים, שחייהם עמדו בסכנה בפרס, לא חשבו לפנות במצוקתם אל הכוהנים במקדש בירושלים שיתפללו בעדם? ומעל לכול, מדוע העם היהודי הנתון בסכנת שמד ואבדון לא מעלה את האפשרות, בשום שלב של העלילה, לעלות ארצה, להימלט מגזרתו של המן על כל היהודים?

נראה ששאלה זו מתעצמת גם בסופה של המגילה, לאחר סיפור ההצלחה של היהודים בכל ממלכת פרס: "וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (אסתר י, ב-ג). המגילה מסתיימת במעמדו הנישא של מרדכי כמשנה למלך אחשוורוש, אירוע שמופיע גם בתיעוד ההיסטורי של קורות מלכי פרס, ולא מוזכרים, ולו במילה, היהודים החיים בארץ ישראל, בקצה הממלכה.

נראה מכאן כי היהודים, יושבי פרס, לא החשיבו את ישיבתם בגולה כחטא ולא ראו את קיומו של בית המקדש השני בירושלים כעילה וכחובה לעלות ארצה ולירושלים. האפשרות לשוב ארצה ולהשתתף בהקמת המקדש ובאחזקתו לא עלתה על דעתם, אף על פי שבירושלים עמלו תושבי ירושלים על ביסוסו ממש באותן השנים.

כיצד עלינו להבין את שתיקתה של המגילה לאורך שנות קיומו של הבית השני בכל הקשור לאתגרים הניצבים באותה העת בירושלים? האם המשך קיומם של הצומות על חורבן הבית הראשון בקרב הגולים טשטש את מרכזיותו של הבית השני? או שמא הדלות החיצונית של הבית השני בהשוואה לבניין הראשון  השפיעה על כך שגם כשהיהודים ברחבי הממלכה נקלעו למצוקה, הם לא ראו בבית המקדש שעמד בירושלים, פתרון ומזור בעת מצוקתם? קשה לקבוע ולהכריע בדבר. אולם עובדה היא וממנה למדנו כי יהודים חיים בארץ רק כאשר העלייה לארץ נעוצה בהלך רוח ובכמיהה שאינה תוצאה של איום ומצוקה. זה היה נכון בעבר, נכון בהווה ויהיה נכון בעתיד. קיומו של בית מקדש בירושלים לא הביא לחיסולה של גולה יהודית אז, וככל הנראה לכשיקום בשלישית לא יבואו לקיצן מאליהן ההתלבטות והדילמות בקרב יהודי התפוצות.

כותבת המאמר: ד"ר טובה גנזל

ראש המדרשה, אונ' בר-אילן