אחד הפסוקים הבולטים בפרשתנו, פרשת "כי תבוא", הוא הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", ובצדה התפילה "ברך את עמך את ישראל".עיון במקורות מגלה כי ביטוי זה מופיע בתורה פעמים נוספות, אך בכל שאר המקומות הוא מובא בהקשר שלילי. פרשתנו היא מהקום היחיד בו מופיע ביטוי זה בהקשר חיובי, וכבר עמד על כך רש"י בפרושו במקום אחר שם אמר: "כל השקיפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך. שגדול כח מתנות עניים שהופך מידת רוגז לרחמים".
בפרשתנו מובא פסוק זה לאחר וידוי מעשרות בו אומר האדם: "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי, לגר וליתום ולאלמנה… לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי".
ביעור מעשרות היא אחת המצוות הבודדות בהן יהודי מישראל מעיד על עצמו כי השתדל לקיים את המצווה על כל פרטיה ודקדוקיה ואף מחזק ואומר: "שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני". זוהי גם אחת המצוות היחידות שקיים בה ציווי על השמחה (ושמחת בכל הטוב), ועוד יותר מכל שהוא שימח באמצעותה אחרים (הגר, היתום והאלמנה) . על רקע כל זה באה הבקשה: "השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו".
והנה חז"ל תמהו על מקומו של פסוק זה בוידוי מעשרות ושאלו מה טעם ראתה התורה לצרף את תפילת השקיפה ממעון קדשך לוידוי מעשרות? רש"י עונה על כך: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם".
הן בוידוי מעשרות והן בהבאת הביכורים המכנה המשותף הוא הכרת הטוב, אך משני זוויות ראיה שונות. במקרא ביכורים האדם המביא את ראשית פרי האדמה, מודה לבורא עולם על הטוב שנתן לו בעוד שבוידוי מעשרות הוא מצהיר כלפי הקב"ה, שלא שכח את אלו שלא שפר גורלם מבחינה כלכלית. המכנה המשותף לשניהם הוא ההכרה בעובדה "כי לך ה' הגדולה הגבורה… והעושר והכבוד מלפניך".
השקפת עולמה של היהדות שוללת מן האדם את בעלותו המוחלטת על נכסיו. האדם הוא אורח נוטה ללון בעולמו של הקב"ה ועליו לדעת, כי כל קניניו שייכים לבורא עולם, כדברי נעים זמירות ישראל, לה' הארץ ומלואה, והם נתונים לו בעולם הזה אך ורק בתורת פיקדון בלבד.
בהבאת הביכורים, מצהיר על כך האדם, באמרו הנה ראשית פרי האדמה אשר נתת לי. בוידוי מעשרות הביטוי הוא בנתינה לנצרך והאמירה "וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה". פעולות ואמירות אלו מראות, כי האדם מישראל הפנים את ההכרה, כי לה' הארץ ומלואה ולכן הדבר מאפשר לו לפנות לבורא עולם ולבקש ממנו: עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שעליך לעשות.
בשנת השישים ואחת לקיומה, מדינת ישראל עודה מתמודדת עם סכנות ואיומים מבחוץ וקשיים ובעיות מבפנים. העם היושב בציון טרם הגיע אל המנוחה והנחלה. הפניה היא לבורא עולם: אנא, עשה מה שעליך לעשות, ובטובך, תן לעם היושב בציון, שמחת עולם, בטחון,רווחה כלכלית ושקט נפשי. זו גם התפילה אותה אנו נושאים בפרוש השנה החדשה: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו", ונוסיף "ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה".
הרב יחיאל וסרמן הוא חבר הנהלה הציונית וראש המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות
