תרמו לצהר

חילופי משמרות בהנהגה -פרשת ניצבים וילך

הקב"ה הודיע למשה מבעוד מועד כי הוא לא יכניס את בני ישראל לארץ. לכן הקב"ה ציווה על משה להעביר את התפקיד ליהושע תלמידו "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו".

. הקב"ה מצווה עליו לקחת את יהושע ולהגיע איתו לאוהל מועד ואכן משה עושה כך: "ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד וילך משה ויהושע ויתייצבו באהל מועד".  משה מלווה את יהושע לאוהל מועד ושניהם עומדים כדי לשמוע את קול ה' מתוך אוהל מועד. התורה אינה מספרת לנו על דו-שיח בניהם, וגם אינה חושפת לנו את רגשותיו של משה במעמד זה. אולם מדברי המדרש נוכל ללמוד עד כמה קשה למנהיג להיפרד מתפקידו: "הלך משה לשמאלו של יהושע נכנסו לאוהל מועד ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם". ואז מתנהל דו שיח בין הקב"ה ובין יהושע ולאחר שעמוד הענן נעלם משה מבקש לברר על מה הם שוחחו: "משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר מה אמר לך הדיבור". יהושע מסרב לספר למשה על השיחה בטענה שמשה גם לא סיפר מעולם על תוכן שיחותיו עם ה':  "א"ל יהושע כשהיה הדיבור נגלה עליך הייתי יודע מה מדבר עמך". תגובתו של משה לדברים אלו קשה מאוד והוא אומר עדיף למות מאה פעמים ולא לקנא פעם אחת: "אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת".

משה מנהיג העם היהודי במשך ארבעים שנה, מעוניין להישאר בתמונה. ומבקש לדעת במה עסקה שיחתו של הקב"ה עם מחליפו – יהושע תלמידו. אולם יהושע שומר את הקלפים קרוב אליו ואינו חושף לפניו את תוכן שיחתם. תגובת משה ספונטנית" "מאה מיתות ולא קנאה אחת".  המדרש מצביע על כך שחוויית הקנאה קשה מאוד אך היא עדיין תכונה אנושית. כדי להמחיש לנו זאת  מתגלם משה כדמות אנושית, ויתרה מכך, חכמים מראים לנו שהקנאה היא נחלת כולם ואינה פוסחת על איש.

המדרש ממחיש את הקושי של משה רבנו להיפרד מההנהגה, וכן את הקושי לראות את המחליף בתפקיד כמנהיג. בתחילת הדרך במצרים, כאשר הקב"ה אומר למשה: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה", משה מסרב לקבל את תפקיד המנהיג והוא אומר: "מי אנכי, כי אליך אל פרעה". הוא  אף מוסיף ואומר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". מכך נראה שהמנהיגות נכפתה עליו. בהמשך הדרך, הוא מתגלה כמנהיג גדול ודגול, והוא מוציא את העם ממצרים. ארבעים שנה הוא מוביל את העם במדבר, מקבל את התורה ועתה, כאשר הוא מבין ששעתו הסתיימה, הוא מתחנן על נפשו. כאשר הוא רואה את יהושע מתפקד כמנהיג, ממתיק סוד עם הקב"ה והוא אפילו אינו בסוד העניינים, הוא מבטא תסכולו העמוק וצועק "מאה מיתות ולא קנאה אחת".

מדרש תנחומא נתפס לנקודה אחרת בפרשה זו ומבהיר כי ראוי לו למנהיג לפרוש כאשר הוא בשיא כוחו, אחרת הוא עלול להתבזות. לדבריו, פרדתו של משה מהמנהיגות לא הייתה אינטימית אלא לעיני כל ישראל. משה מנסה לעכב את מיתתו ומבקש מהקב"ה שיאריך את חייו, ומציע כי יהושע יקבל את ההנהגה על עם ישראל והוא משה יישאר בחיים. אך הקב"ה מצווה עליו לעשות ליהושע כשם שהוא היה עושה לך ומשה הולך לביתו של יהושע: "אמר לו ריבונו של עולם: ייטול יהושע את ההנהגה שלי ואהיה חי. אמר לו: עשה לו כשם שהיה עושה לך. מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע". משה ממשיך לנהל משא ומתן שבו הוא מבקש להישאר בהנהגה ולהיות לצדו של יהושע אך הקב"ה מסרב. והסוף הוא התבזות והמדרש מעיד: "באותה שעה אמר לפניו: ריבונו של עולם: עד עכשיו וביקשתי חיים (ועכשיו) נפשי נתונה לך. נטל שתי זרועותיו והניחן על ליבו. ואמר לישראל: ראו אחריתו של בשר ודם".

כותב המאמר: הרב יחיאל וסרמן, חבר ההנהלה הציונית

וראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות