בקרבנות אוכלים בדרך כלל מצה (שאר הקרבנות – בשר) ולא חמץ:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’" (ויקרא ב, יא)
"וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו, ט-י)
מכאן ניתן להסיק שהמצה היא סמל של עליונות ושל עוצמה. סמל המתאים להיות לחם הקודש, לחם המלך.
אולם, בפרשת בא נראה אחרת:
"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט)
מכאן עולה שהטעם לאכילת המצות הוא החיפזון "לא יכלו להתמהמה"; "גורשו ממצרים". ולכן גם אנו אופים מצות. ואכן, כך עולה מדרשתו של בעל ההגדה:
"מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ…"
המצה אם כך היא סמל השיעבוד. נמיכות. בריחה. חיפזון. גירוש. נמלטים.
אמנם קשה הסבר זה מפני שאם מצה היא לחם הקודש, לחם המקדש, לחם של מלכות, קשה לומר שזהו סמל של שיעבוד! אם כך, המצה היא לחם עוני או לחם של חירות ועוצמה?
כדי להבין את הדברים ננסה לעמוד על מהותה של המצה. מקובל לראות את המצה כסמל לענווה. לחיים ללא תפיחה עצמית וגאווה. אף על פי שהסבר זה בהחלט נכון, הוא הסבר חלקי. בדרך זו, ניתן לראות את צד החירות שבמצה, אולם, יש בה גם צד נוסף. התורה (דברים טז, ג) קוראת למצה "לחם עוני", משמע שיש בה צד נמוך, צד של עוני. לפיכך ייתכן כי יש להסביר באופן שונה את מהותה של המצה.
ניתן להצביע על המאפיינים של המצה:
א. המצה לא תופחת. ב. המצה עשויה רק מחומרים בסיסיים.
המהר"ל (גבורות השם, פרק נא ופרק ס) ביאר (ע"פ מו"ח הרב בלומנצויג שליט"א), שהמאפיין של המצה הוא העובדה שאין למצה הגדרה חיובית אלא רק הגדרה שהיא על דרך השלילה – בצק שלא תפח, מאפה שאיננו חמץ.
מאפיינים אלו מלמדים כי המצה מסמלת את המהות הפנימית שלנו – כפי שהיא, בטהרתה – ללא כל תוספות. המצה היא רק קמח ומים, רק המצה עצמה, היא בטהרתה, ללא שום תוספות.
על כן המצה היא מצד אחד 'לחם עוני' – פשוטה, ישרה וטהורה ומצד שני היא 'לחם החירות', מכיוון שהיא מבטאת את הפנימיות האמתית של האדם. 'לחם העוני' אינו סותר את החירות והגאולה, אלא הוא המאפשר אותם. עם ישראל ביציאת מצרים שב לעצמיותו ולמהותו הפנימית, וכך הוא הצליח להשתחרר ולהיגאל.
אכילת המצה בפסח תלמד אותנו כיצד לשוב לעצמיותנו וכיצד לחיות ע"פ הטבע האמתי שלנו. מכוח אכילה זו נצא אל שאר ימות השנה ונחזור לאכול את החמץ, אך הפעם נעשה זאת מתוך מחויבות למהותנו הפנימית. נקבל מן העולם שמחוצה לנו ונִיפָּתח להתפתחויות השונות המתרחשות סביבנו, אך נעשה זאת מתוך נאמנות לעצמיותנו ונרתום אותם לחיזוק תפקידנו וייעודנו בעולם.
על כן נכונים הם דברי בעל ההגדה, התולה את חיוב אכילת המצה בעובדה שלא החמיץ בצקם. כמה יפים ומדויקים הם כעת דברי בעל ההגדה: "מצה זו… על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם". הבצק שלא החמיץ, ביטא את הנקודה הפנימית שישראל הגיעו אליה, והיא הביאה להתגלות הקב"ה ולגאולתם של ישראל.
ננסה לחפש תמיד את הנקודה הפנימית שלנו, את הנקודה הטהורה והיסודית שנטע הקב"ה בתוכנו. כעת נוכל להמשיך לפתח ולהתפתח, מתוך שמירה נאמנה על נקודה זו.
הכותב הינו: הרב יוסף צבי רימון
רבה של אלון שבות דרום, ראש מרכז הלכה והוראה ומרבני צהר.
